בש"פ 8390/14 פרג כליב נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

המבקש הורשע – על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון – בעבירות של ניסיון לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. על המבקש הוטל עונש של ששה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, מאסר על-תנאי וכן פסילת רישיון נהיגה למשך שנתיים. גזר הדין ניתן ביום 29.6.2014, בנוכחות הצדדים, וצוין בו כי ניתן להגיש ערעור תוך 45 ימים. ביום 9.12.2014 – כחמישה חודשים וחצי לאחר גזר הדין – הוגשה הבקשה שלפניי.

בבקשה נטען כי המבקש – שלא היה מיוצג – שלח הודעת ערעור בפקסימיליה "מיד עם סיום פגרת הקיץ", זאת משסבר כי ימי הפגרה אינם באים במניין. מן המזכירות נמסר לו כי לא ניתן להגיש ערעור בפקסימיליה וכי המועד חלף, וביום 22.9.2014 שלח המבקש "בקשה נוספת להארכת מועד להגשת ערעור". ואולם – כך נטען בבקשה – ביום 5.10.2014 נשלח למבקש מכתב מאת מזכירות בית המשפט, שלפיו הבקשה לא נתקבלה לרישום. המבקש מצדו פנה לעורך-דין כדי שייצגו, ומכאן הבקשה להארכת מועד (שהוגשה באמצעות עורך-דין). המבקש מציין את סמכותו הרחבה של בית המשפט ליתן ארכה בעת שמדובר בהליך פלילי, וסבור כי נוכח עיוות הדין שנגרם לו, ראוי לאפשר לו להגיש ערעור שיופנה אך ורק כלפי העונש של פסילת רישיון הנהיגה.

המדינה מסרה תגובה שבה היא מתנגדת למתן הארכה המבוקשת.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המועד הקבוע בדין להגשת ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין. לבית המשפט נתונה הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ההליך. בהליכים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית המשפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל

(11.8.2009)). יש לחזור ולהבהיר, כי הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, המבקש אינו מציין את התאריך שבו פנה לראשונה לבית משפט זה, ומסתפק באמירה כי היה זה "עם סיום פגרת הקיץ". המבקש אף לא צירף אישור כלשהו בעניין הגשת ההליך. עם זאת, המבקש אינו חולק היום על כך שפנייתו הראשונה נעשתה באיחור, ומסביר כי טעה לחשוב שימי הפגרה אינם באים במניין. אולם, גם אם המבקש אכן טעה כטענתו, הרי שמן הסתם יכול היה להימנע מן הטעות, אילו היה מברר ושואל. בהקשר זה יובהר כי המבקש היה מיוצג על-ידי עורך-דין בבית המשפט המחוזי, ובבקשה שלפניי לא נטען כי המבקש שאל את סניגורו באשר למועד שבו עליו להגיש ערעור. יתרה מכך, מן הבקשה שלפניי לא עלה בידי להבין את הפגם שנפל בפנייתו הנוספת של המבקש – הפעם בבקשה להארכת מועד – והמבקש אינו מספק הסבר לכך. זאת ועוד: המבקש אינו מציין מתי פנה לבא-כוחו הנוכחי, ואינו מסביר את השתהותו מבחינה זו. בפועל, חלפו למעלה מחמישה חודשים מאז גזר הדין, ולמעלה מחודשיים מאז שהודיעה המזכירות למבקש על דחיית בקשתו להארכת מועד, עד שהוגשה הבקשה שלפניי; לעיכובים אלה לא מצאתי הסבר מניח את הדעת. לבסוף אני רואה לציין כי הערעור שאותו חפץ המבקש להגיש נסב אך ורק על עונש הפסילה, ואין בבקשה שלפניי כדי להצביע על סיכויים טובים להצלחת ההליך או על מהות עיוות הדין שנגרם למבקש, לפי טענתו (הכללית).

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.