בש"א 4628/21 יצחק כהן נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ח' כבוב ) בת"פ 5398-01-15 מיום 17.12.2015 (להלן: גזר הדין ).

2.

ואלה העובדות הצריכות לעניין: המבקש הועסק אצל קרן הפנסיה "מבטחים – מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד)" (להלן: מבטחים ), שהיא אחת משמונה קרנות המאוחדות על-ידי "עמיתים – קרנות הפנסיה הוותיקות שבהסדר", היא המשיבה 2 (להלן: עמיתים ). במסגרת תפקידו המבקש ניהל את צוות המניות בחטיבת ההשקעות של עמיתים, והיה אחראי על המסחר במניות עבור החוסכים בכל הקרנות המאוחדות בעמיתים. המדינה הגישה נגד המבקש וגיסו כתב אישום לפיו המבקש פעל לנצל את שליטתו בניהול תיק המניות של עמיתים לטובת ביצוע מסחר בניירות ערך באמצעות חשבונות פרטיים עבור עצמו ובני משפחתו.

3.

ביום 24.9.2015 המבקש הורשע על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירות המיוחסות לו בכתב אישום מתוקן: ריבוי עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך (לפי סעיף 54(א)(2) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968); שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: חוק העונשין ); עבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד (לפי סעיף 425 לחוק העונשין); ועבירה של איסור הלבנת הון (לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000). כן הואשם המבקש בעבירה של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, ובעבירה של שימוש במרמה, בעורמה ובתחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס (עבירות לפי סעיף 220(2) וסעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], בהתאמה).

4.

בגזר הדין מיום 17.12.2015 הוטלו על המבקש עונשים שונים, לרבות מאסר בפועל לתקופה של 36 חודשים, קנס בסך של 50,000 ש"ח או 20 חודשי מאסר תחתיו, וכן פיצוי בסך של 1.5 מיליון ש"ח לטובת עמיתים. בית המשפט המחוזי ציין כי סכום הפיצוי שווה ערך ל"חלק קטן מהנזק שנגרם לעמיתים כתוצאה ממעשי הנאשם". לאחר מתן גזר הדין, עתר המבקש לדחייה של מועד תשלום הפיצוי שנגזר עליו לשלם לעמיתים עד לאחר סיום ריצוי עונש המאסר וכן לפריסת הפיצוי לתשלומים. בהחלטתו מיום 17.12.2015 נעתר בית המשפט המחוזי באופן חלקי לבקשה וקבע כי ככל שהמבקש ישלם סך של 500,000 ש"ח מסכום הפיצוי שנקבע בגזר הדין עד לתקופת שחרורו ממאסר, יוכל לשלם את היתרה (בסך מיליון ש"ח) בעשרים תשלומים חודשיים שווים ורצופים, לאחר שחרורו ממאסר (להלן: ההחלטה המשלימה ) . המבקש שילם סך של 550,000 ש"ח מסכום הפיצוי עוד בתקופת מאסרו, כך שתשלום היתרה עוכב עד למועד שחרורו ממאסר.

5.

במקביל להליך הפלילי, ביום 6.2.2013 הגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו תביעה כנגד מבטחים (סע"ש 9544-02-13), בה עתר לתשלום פיצויים שונים בגין סיום העסקתו. מבטחים מצדה הגישה תביעה שכנגד

בגדרה עתרה להשבת סכומים ששולמו למבקש ביתר. לאחר מתן גזר הדין, הורה בית הדין האזורי לעבודה על מחיקת התובענות שהגישו הצדדים (ראו: החלטות מיום 25.6.2017 ומיום 8.1.2018). יצוין כי ביום 1.1.2018 הגישה מבטחים תובענה עצמאית חדשה (סע"ש 54-01-18), אשר בעקבותיה הגיש המבקש תביעה שכנגד. תובענות אלה עודן תלויות ועומדות, ודיוני הוכחות בהם קבועים לחודש מרץ 2022.

6.

בין לבין, בחודש דצמבר 2017 שוחרר המבקש ממאסר. כחודשיים לאחר שחרורו עבר המבקש תאונת דרכים קשה, בגינה נקבעה לו דרגת נכות של 100%. על רקע זה, ביום 24.6.2018 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל (פש"ר 55265-06-18) . ביום 1.8.2018 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והורה על מתן צו כינוס לנכסי המבקש. ואולם, בהחלטתו מיום 14.12.2020 הורה בית המשפט המחוזי, לבקשתו של המנהל המיוחד, על ביטולו של הליך פשיטת הרגל בעניינו של המבקש. נקבע, בין היתר, כי מרבית החובות שצבר המבקש נוצרו בחוסר תום לב ובמרמה חמורה ועל כן הם אינם בני הפטר, וממילא אין תוחלת בהמשך ניהול הליך פשיטת הרגל (ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דינו של בית משפט זה ב-ע"א 4288/21 כהן נ' עו"ד סוהיל בתפקידו כמנהל מיוחד (27.6.2021)).

7.

על רקע השתלשלות האירועים לעיל, וכשש שנים לאחר מתן גזר הדין, ביום 1.7.2021, הגיש המבקש את הבקשה שבכותרת, בגדרה הוא עותר להארכת המועד להגשת ערעור על גובה הפיצוי שהוטל עליו לשלם לעמיתים. לטענת המבקש, ההצדקה להארכת המועד להגשת הערעור נעוצה בעיקרה בכך שבית המשפט המחוזי חרג מסמכותו הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין, עת השית עליו פיצוי בסך של 1.5 מיליון ש"ח, סכום העולה לשיטתו על סכום הפיצוי המרבי אותו רשאי בית המשפט לחייבו בגין העבירות שביצע כלפי עמיתים. על פי הנטען, סכום הפיצוי המקסימלי שבית המשפט היה רשאי לחייב את המבקש עומד על סך של 774,000 ש"ח, וזאת בגין שלוש עבירות שביצע כלפי עמיתים: שתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ועבירה אחת של מרמה והפרת אמונים בתאגיד. המבקש טוען כי "כלל לא היה מודע לזכויותיו החוקיות והמשפטיות" במועד מתן גזר הדין, וסכום הפיצוי שנפסק בגדרו "עלה על הפרק רק לאחרונה" עם הצורך להתגונן מפני התביעה שהגישה מבטחים לבית הדין האזורי לעבודה. כן נטען כי עת פנה המבקש בבקשה לקבל חוות דעת מקצועית בעניין מעמד החובות שלו במסגרת הליך פשיטת הרגל בעניינו, התברר לו כי הפיצוי בגזר הדין ניתן בהיעדר כל סמכות לכך. בהקשר זה המבקש מוסיף וטוען כי לא יכול היה להתוודע למסקנה זו קודם לכן, בהתחשב בכך שעם שחרורו ממאסר נפגע בתאונת דרכים אשר בגינה נקבעה לו דרגת נכות מקסימלית. לבסוף טוען המבקש כי לנוכח מצבו הכלכלי והרפואי, אין באפשרותו לשלם את יתרת סכום הפיצוי שהושת עליו, ועל כן החשיבות בהיעתרות לבקשתו שבכותרת.

8.

מבטחים והמדינה מתנגדות מצדן לבקשה. על-פי הנטען, טענותיו של המבקש אינן מקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור על רכיב הפיצוי בגזר הדין, ובפרט כאשר הבקשה מוגשת כשש שנים לאחר המועד האחרון להגשת ההליך. לטענתן, סיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים, וזאת משום שמלבד הרשעתו של המבקש בשתי עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות ובעבירת מרמה והפרת אמונים בתאגיד, המבקש אף הורשע בביצוע ריבוי עבירות של השפעה בדרכי תרמית על תנודות השער של ניירות ערך, עבירות אשר גרמו לנזק בסך של מיליוני שקלים לעמיתים. בנסיבות אלה, מבטחים והמדינה טוענות כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בקביעת סכום הפיצוי שהושת עליו לשלם לעמיתים. בנוסף נטען כי למשיבה 2 אינטרס לגיטימי ביחס לסופיות ההליך, בפרט ביחס לגובה הפיצוי שנפסק לטובתה.

9.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

המבקש עותר, כאמור, להארכת המועד להגשת ערעור על רכיב הפיצוי שהוטל עליו בגזר הדין, מכוח סעיף 77 לחוק העונשין. יצוין כי ערעור נאשם המופנה כנגד חיובו בפיצויים, לפי סעיף 77 כאמור, יידון כ ערעור אזרחי (ראו: סעיף 78 לחוק העונשין; ע"פ 169/89

חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 549 (1989)), וזאת על אף שסעד זה מאופיין בסממנים פליליים-עונשיים (ראו: רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד סב(2) 802, 814-813 (2007); דנ"פ 5625/16 אסרף נ' טווק , פיסקה 15 לפסק דינו של כבוד השופט נ' סולברג ופיסקה 6 לפסק דינה של כבוד השופטת ברק-ארז (13.9.2017)).

10.

בענייננו, בין אם אבחן את הבקשה שבכותרת לפי אמות המידה הקבועות בדין האזרחי להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, היינו הצגת "טעם מיוחד" (ראו, למשל: תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ובין אם אבחן אותה לפי אמות המידה בדין הפלילי להארכת מועד להגשת הליך ערעורי, בגדרן נדרש המבקש להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" בלבד ( ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006)), אני סבורה כי לא קמה הצדקה להארכת המועד להגשת ההליך .

11.

הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה ביום 1.7.2021, דהיינו כשש שנים

לאחר מתן גזר הדין, שניתן במעמד הצדדים. אין ספק כי מדובר באיחור ניכר ומשמעותי, המציב בפני המבקש משוכה לא פשוטה כלל ועיקר, בשים לב לכך שככל שהאיחור בהגשת ההליך הערעורי גדול יותר, כך גובר הנטל המוטל על מבקש הארכה, ועליו להציג טעמים חזקים יותר המצדיקים את האיחור (ראו: בש"א 6255/11 סולימנוב נ' י.ד. עשוש תשתיות בע"מ ,

פיסקה 5 (23.10.2011)). איני סבורה כי המבקש הצליח להוכיח כל הצדקה מבוררת להשתהותו. טענותיו של המבקש בנוגע לאי ידיעתו על אודות זכויותיו המשפטיות במועד גזר הדין נטענו באופן לקוני, לא נתמכו בתצהיר, והן עומדות בסתירה לעובדה שהוא היה מיוצג לכל אורכו של ההליך הפלילי. לא למותר לציין כי המבקש שילם סך של 550,000 ש"ח מסכום הפיצוי , וכן ריצה את עונש המאסר שהוטל עליו. התנהלות זו של המבקש מעידה כי הוא השלים עם תוצאותיו של גזר הדין, לרבות עם רכיב הפיצוי שנקבע בגדרו, ובחר למעשה שלא להגיש ערעור על קביעותיו. על רקע זה, קשה לקבל את טענתו של המבקש כי רק עתה מצא שבית המשפט המחוזי חרג לכאורה מסמכותו הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין שעה שהטיל עליו לשלם פיצויים בסך 1.5 מיליון ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לעמיתים. מכל מקום, אף אם אקבל את טענותיו של המבקש, הרי שהמבקש לא סיפק כל טעם מדוע לא נקט כל פעולה בסמוך לאחר שמבטחים הגישה את תביעתה המחודשת לבית הדין האזורי לעבודה, שהוגשה כזכור ביום 1.1.2018. יצוין בהקשר זה כי בעקבות ההליך הפלילי שהוגש כנגדו, נקט המבקש בהליכים משפטיים אף בזמן שהותו במאסר, וכן פתח בהליך פשיטת רגל לאחר תאונת הדרכים שעבר. המבקש לא הבהיר אפוא מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד בתקופה זו חרף הגשת ההליכים כאמור. על רקע דברים אלה, לא מצאתי כי יש בטענות המבקש כדי להצדיק השתהות כה ממושכת בהגשת הבקשה שבכותרת. בנוסף לאמור, אני סבורה כי יש ליתן את הדעת לפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבה 2 על סופיות ההליך.

12.

נוכח כלל האמור, לא שוכנעתי כי הוצג בפניי "טעם ממשי המניח את הדעת" ובוודאי לא "טעם מיוחד", המצדיק את הארכת המועד המבוקשת. הבקשה נדחית אפוא.

בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובהן מהות ההליך, אין צו להוצאות.