בש"פ 4789/12 רחמים מלול נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שבו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-הדין של בית משפט השלום בקרית-גת. המדובר בהרשעה בשורה ארוכה של עבירות מרמה, שבעקבותיה הושת על המבקש, בין היתר, עונש של מאסר בפועל לתקופה של 7 שנים (לאחר הפעלת מאסרים מותנים).

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 4.4.2012, במעמד הצדדים. המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור ביום 10.6.2012. מדובר באיחור של כשלושה שבועות. על-מנת שתינתן ארכה להגשת בקשת רשות הערעור לא נדרש "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)).

בענייננו, המבקש מסביר כי ביום 8.4.2012 לקה בהתקף לב, נותח ואושפז. עוד הוא מציין כי חודשים אחדים לפני כן נשרף בעיניו בבית הסוהר, ומאז נדרש לטיפולים קבועים ונוטל תרופות. בבקשה נטען גם כי המבקש ניסה לאתר עורך-דין שייצגו, אך הדבר לא צלח בשל קשיים כלכליים, ועל כן פנה בעצמו לאיסוף המסמכים ולהכנת ההליך הערעורי (לבסוף, כפי הנראה, נעזר המבקש בעורך-דין לשם ניסוח הבקשה והגשתה).

דומה כי בנסיבות המתוארות בבקשה די כדי לעמוד בדרישה של קיום "טעם ממשי המניח את הדעת". אמת, המבקש לא הציג מסמכים רפואיים לשם תמיכה בטענותיו. הוא מסביר כי ביקש לעשות כן, אך שלטונות הכלא אסרו עליו להעביר את המסמכים לעורך-הדין שסייע לו בהקלדת הבקשה ובהגשתה. המדינה מצדה מציינת כי הטענות במישור הרפואי אינן מעוגנות באסמכתאות, אך יש לזכור כי האירועים הנדונים התרחשו בעת שהייתו של המבקש מאחורי סורג ובריח, ולדבריו, את המסמכים הרפואיים לא הוּתר לו להעביר. בנסיבות אלה, נראה כי היה בידי המדינה לוודא, טרם הגשת התגובה, שהמבקש אכן עבר אירועים כמתואר בבקשה. מכל מקום, בנסיבות העניין לא אדקדק בעניין המסמכים, והנחתי היא שהמבקש אכן התקשה בהגשת הליך במועד בשל סיבות רפואיות.

עוד יש לציין כי בבית המשפט המחוזי טען המבקש לעצמו (לאחר שהסנגוריה הציבורית, משיקולים שאינם לפניי, לא ראתה לייצגו), ולפי דבריו ניסיונותיו לשכור את שירותיו של עורך-דין שייצגו בהליך בבית המשפט העליון עלו בתוהו; לכן נאלץ לפעול בכוחות עצמו.

כל אלה תומכים בהיעתרות לבקשה. לא נעלם מעיני כי בבית המשפט המחוזי טען המבקש רק לעניין העונש. כך נכתב בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי, וכך עולה גם מן הפרוטוקול. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש כי ערעורו היה "כללי", וכי מכיוון שלא היה מיוצג לא נטענו טענותיו בעניין ההרשעה. עתה, כך מסתבר, הוא חפץ להביא לפני בית משפט זה את טענותיו באשר להכרעת הדין. על פני הדברים קיים קושי בניסיונו של המבקש לטעון היום לעניין ההרשעה, אך איני רואה לשלול, בשל עובדה זו, את עצם הגשת ההליך (הנסב גם על חומרת העונש), וכמובן העניין יובא לפני השופט שיקבל לידיו את בקשת רשות הערעור.

סיכומו של דבר: הבקשה להארכת מועד מתקבלת. המזכירות תפתח הליך מתאים ותתייק בו עותק של החלטתי-זו.