בש"פ 4315/11 מדינת ישראל נ. פלוני

לפניי בקשה מטעם המדינה למתן ארכה להגשת ערעור.

להלן הרקע הדרוש להכרעה בבקשה זו: בית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לנוער, הרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו (ולאחרים) בכתב אישום מתוקן (פציעה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע ואיומים); זאת בעקבות הודאתו של המשיב בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון. ביום 14.4.2011 ניתן גזר הדין שבו הושת על המשיב, בין היתר, עונש של שהייה במעון נעול למשך 18 חודשים במסגרת הוסטל "נווה חורש".

ביום 1.5.2011 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי, שבה נקבע כי מאז שניתן גזר הדין הוא לא קוים. לפנים משורת הדין, הוחלט לעכב את ביצוע גזר-הדין לתקופה של שבעה ימים, "על מנת לאפשר לקציני המבחן לפעול כראוי לקיום גזר הדין".

ביום 3.5.2011 הגיש המשיב ערעור (ע"פ 3419/11) על ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע (מיום 1.5.2011), וביקש להורות על עיכוב ביצוע גזר הדין עד להכרעה בערעור שיוגש על פסק-הדין. טענה מרכזית בערעור היא שגזר הדין אינו ניתן לביצוע, שכן מעון "נווה חורש" הוא מעון אבחון, ולא "מעון נעול".

ביום 8.5.2011 התקיים דיון לפני כבוד השופט י' דנציגר בע"פ 3419/11. בעקבות הדיון ניתנה החלטת כבוד השופט דנציגר, שממנה עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שגזר הדין מיום 14.4.2011 אינו ניתן לביצוע, "זאת מאחר ו'נוה חורש' הינו מעון אבחוני בלבד שהשהות בו מוגבלת עד ל- 70 ימים...". עוד צוין בהחלטת כבוד השופט דנציגר, כי מהודעתה של מפקחת ההשמה הארצית עולה כי המעון הנעול המתאים למשיב הוא "גיל עם", אלא שצפי הקליטה במעון זה הוא לכל המוקדם בתוך כששה חודשים. השופט דנציגר הוסיף כי לדברי נציגת שירות המבחן לנוער, המבקש טרם עבר אבחון. לאור כל אלה הורה כבוד השופט דנציגר כי המשיב יתייצב לראיון היכרות במעון "נווה חורש" ביום 1.6.2011, ותיבחן האפשרות לשלבו במעון לצורך אבחון; עוד קבע כבוד השופט דנציגר כי המועד להגשת ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי לנוער מוארך עד שבעה ימים לאחר קבלת תוצאות ראיון ההיכרות.

ביום 2.6.2011 נמסרה לבית המשפט הודעה מטעם מפקחת ההשמה הארצית, ולאור הודעה זו – שאין מקום לפרטה כאן – נקבע דיון נוסף לפני כבוד השופט דנציגר ביום 15.6.2011. הודעה זו של המפקחת היא שהובילה להגשת הבקשה שלפניי. המבקשת מציינת כי לאור הרושם שיצר המשיב עובר לדיון לפני כבוד השופט דנציגר, ובמהלך הדיון עצמו – שלפיו הוא מבין עתה את חיוניות הליכי האבחון והטיפול בעניינו – באה המבקשת לכלל סברה כי אין צורך בהגשת ערעור מטעמה על קולת העונש, וכי ניתן יהיה להסתפק בתיקון גזר הדין הקיים במסגרת ערעורו של המשיב. אולם, בעקבות התסקיר המשלים – כך לדברי המבקשת – נמצא כי הרושם שיצר המשיב שגוי, וכי אי אפשר להגיע לתוצאה הראויה בתיק זה במסגרת גזר הדין הקיים וללא ערעור מטעם המדינה.

המשיב מתנגד לבקשה. לדבריו, בדיון שהתקיים לפני כבוד השופט דנציגר לא עתרה המבקשת למתן ארכה להגשת ערעור מטעמה, ולא אמרה דבר בעניין זה. המשיב טוען כי עמדתה של המפקחת, כפי שהובעה בגדרי ערעורו של המשיב על החלטה בעניין עיכוב ביצוע, אינה יכולה לשמש נימוק למתן ארכה להגשת ערעור מטעם המדינה. המשיב סבור כי אין מקום לשינוי בעמדתה של המבקשת, וכי אם היא חפצה להשיג על קולת גזר הדין – היה עליה לעשות כן במועד הקבוע לכך בדין. המשיב מדגיש כי מתן ארכה להגשת ערעור פלילי אינה דבר שבשגרה, בפרט כשמדובר בבקשה מטעם המדינה. גם לגוף העניין, כך טוען המשיב, סיכויי ערעור מטעם המדינה להתקבל – קלושים.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל.

נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בהליך פלילי. בהליך מסוג זה, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). אולם יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. נראה כי דרישה זו יפה ביתר-שאת במקום שבו הבקשה להארכת מועד מוגשת על-ידי המדינה (עניין נגר הנ"ל, פס' 3; ראו גם דברי כבוד השופטת ד' דורנר בבש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח , פ"ד נז(1) 1 (2002)).

עם זאת, באתי לכלל מסקנה כי הנימוק שהציגה המשיבה במקרה שלפניי – מקרה יוצא דופן בנסיבותיו – מקיים את אמת המידה של טעם ממשי המניח את הדעת. בהקשר זה אציין כי המועד להגשת ערעור מטעם המדינה טרם חלף כאשר הוגש ההליך מטעם המערער (ע"פ 3419/11), אשר במסגרתו התקיים הדיון לפני כבוד השופט דנציגר וניתנה ההחלטה מיום 8.5.2011. המשיבה מסבירה, כאמור, כי הכיוון שאליו נתגלגלו הדברים, לפי הבנתה, במסגרת הדיון בע"פ 3419/11, גרם לה לגבש עמדה מקלה ולהימנע מהגשת ערעור (שבו תטען להטלת מאסר בפועל). איני סבור כי בנסיבות המיוחדות של המקרה עמדה זו הייתה בלתי-סבירה, בשים לב גם לעובדה שמדובר בנאשם-קטין. ודוק: איני שולל את טענת המשיב כי היה ראוי שהמדינה תתייחס מראש לעניין האפשרות שתחפוץ להגיש ערעור אם ראיון ההיכרות לא יעלה יפה. עם זאת, לא מצאתי כי יש בטענה זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת למסקנה כי הונח טעם ממשי למתן ארכה, זאת לאור משך האיחור; לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה (ובעיקר הסכמת הצדדים כי אי אפשר לקיים את גזר-הדין כלשונו); לאור האופן שבו התפתחו הדברים מאז שניתן גזר הדין, לרבות החלטת כבוד השופט דנציגר מיום 8.5.2011 והודעת המפקחת מיום 2.6.2011; ולאור העובדה שגם המועד להגשת ערעור מטעם המשיב הוארך לאור הנסיבות.

התוצאה היא כי אני מאריך את המועד להגשת ערעור מטעם המדינה עד ליום 19.6.2011.