בש"פ 6751/13 מחמד נאסר אבו נג'מה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר הרשיע את המבקשים בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, והשית עליהם עונשים כמפורט בגזר הדין מיום 2.7.2013.

לאחר עיון בחומר שלפניי, לא ראיתי להיעתר לבקשה שלפניי.

אמת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים מקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים; עם זאת, גם בפלילים הכלל הוא כי יש להקפיד על המועדים הקבועים בחוק, וכי על מבקש הארכה להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו למשל בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006)).

בענייננו, לא שוכנעתי בקיומו של טעם המניח את הדעת.

גזר הדין ניתן, כאמור, ביום 2.7.2013. על כן, היה על המבקשים להגיש את ערעורם עד ליום 1.9.2013 (כלומר עם תום הפגרה). המבקשים לא עשו כן, ופנייתם הראשונה לבית משפט זה נעשתה ביום 9.10.2013, קרי: באיחור של כארבעים יום. על אף שמדובר באיחור ניכר, הבקשה להארכת מועד הייתה לאקונית למדיי, ונטען בה בכלליות כי המבקשים החליפו את ייצוגם וכי עקב טעות סברו שימי הפגרה אינם נמנים.

בהחלטתי מיום 10.10.2013 ציינתי כי "הכללים בעניין השפעת הפגרה על מועדי ההגשה של הליכי ערעור מוכרים ומושרשים, ולא ניתן להסתפק באמירה הכללית כי המערערים החליפו ייצוג וטעו לסבור שתקופת הפגרה אינה נמנית". אפשרתי למבקשים להגיש טיעון משלים ובו "להסביר בדיוק את מקור הטעות, את התאריכים הרלוונטיים של חילופי הייצוג וכד', ובפרט להבהיר מדוע לא ביררו – ומדוע לא נמסר להם על-ידי עורכי-הדין – מהו המועד האחרון להגשת הערעור (או למצער להגשת בקשה להארכת מועד)".

המבקשים הגישו טיעון משלים, ובו טענו כי "הבינו מבא-כוח הקודם ועורכי דין אחרים שהתייעצו עמם כי פגרת בתי המשפט לא תבוא במניין הימים...". המבקשים מייחסים אפוא את הטעות ל"עצות של יועצים משפטיים שהגיעו אליהם...". דא עקא, שטענה זו נטענה בכלליות; אין פירוט מיהם אותם יועצים משפטיים (בנוסף לכאורה לבא-כוחם הקודם של המבקשים), ואין הסבר מה בדיוק נאמר. זאת ועוד, ועל כך עמדה גם המשיבה בתגובתה, לבקשה לא צורפה התייחסותו ותגובתו של עורך-הדין שייצג את המבקשים בבית המשפט המחוזי, כמתבקש נוכח הטענה כי בוֹ האשם בכל הנוגע לטעות בעניין תחולת הפגרה.

למרות האמור, ולפנים משורת הדין, ביקשתי את תגובתו של עורך-הדין בן-ישי, סנגורם הקודם של המבקשים. עורך-הדין בן-ישי מסר בתגובתו כי "בשום מצב או דרך לא הועבר על ידי המייצגים מידע שגוי המתייחס לימי הפגרה בהקשר הנדון, ועל כן לא ברורה טענת חברי בבקשתו. יתרה מכך, לא הועלתה בפני המייצגים בקשה לערעור באשר לפסק הדין שניתן".

לאור האמור, אין בידי לקבוע כי בוסס כראוי טעם המניח את הדעת לאיחור הניכר. זאת ועוד: מן הבקשה המשלימה להארכת מועד עולה נתון נוסף, והוא כי המבקשים פנו לעורך-דינם הנוכחי יממה אחת בלבד לפני הגשת הערעור (כזכור, הערעור הוגש יחד עם הבקשה להארכת מועד ביום 9.10.2013). יוצא, כי המבקשים פנו לעורך דינם למעלה משלושה חודשים לאחר גזר הדין. להתמהמהות זו לא מצאתי נימוק ראוי, ואי אפשר להסבירה גם בהינתן הטענה (שלא הוכחה) בדבר עצה משפטית שגויה באשר למי הפגרה.

מעבר לכך אציין כי עיון בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי מלמד כי הרשעתם של המבקשים מוש תתת על ממצאי עובדה ומהימנות, ועל פני הדברים סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים במידה המטה את הכף לטובת היעתרות לבקשה.

סוף דבר: הבקשה להארכת מועד נדחית.