בש"פ 343/13 מקסים פקרצינקו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר-דין שהושת על המבקש בבית המשפט המחוזי, בגין הרשעתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ההרשעה באה לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום במסגרת הסדר טיעון). גזר הדין, הכולל עונש מאסר בפועל לתקופה של 20 חודשים, ניתן ביום 13.9.2012, והבקשה שלפניי הוגשה ביום 14.1.2013, קרי: באיחור שלך כחודשיים ומחצה.

המדינה מתנגדת למתן ארכה, והתנגדותה – בדין יסודה. נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בהליך פלילי. בהליך מסוג זה לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, לא הוצג בבקשה טעם שיש בו כדי להניח את הדעת. המבקש היה מיוצג בערכאה הקודמת, ולמעשה מן הבקשה עולה כי הוא ויתר על הגשת ערעור (לדבריו, מחמת הסכום שהיה עליו לשלם לבא-כוחו). כעת המבקש שינה את דעתו, אך אין בכך די כדי להצדיק מתן ארכה ממושכת להגשת ערעור הנסב על חומרת העונש. יצוין כי המבקש טוען כי "בבית הסוהר הבנתי מגורמים ומאנשים שאני יכול להגיש הקלה בעונש בכול שלב של המאסר", אך לא ניתן לקבל כי המבקש לא היה מודע לכך שהגשת ערעור מוגבלת בזמן, זאת בפרט כשהמבקש היה מיוצג כאמור, וכשהמועד להגשת ערעור אף צוין מפורשות בגזר הדין.

אשר על כן, הבקשה נדחית.