בש"פ 8227/13 בוגדן ניאגו נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור פלילי.

ביום 2.4.2013 גזר בית המשפט המחוזי מרכז את עונשם של המבקש ושל נאשם נוסף, זאת בעקבות הרשעתם בעבירה של שוד. על השניים הוטלו עונשים שונים ובהם מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים. ביום 3.12.2013 – קרי: שמונה חודשים לאחר גזר הדין – הוגשה הבקשה שלפניי, להארכת מועד להגשת ערעור על חומרת העונש. לבקשה מצורף הערעור גופו. בבקשה נטען כי הערעור לא הוגש במועד "מאחר ומדובר באזרח רומני שבעת ביצוע העבירה היה בן 20 שנים בלבד, אשר אינו מצוי בהוויית החוק, בזכויותיו וגם אינו שולט ברזי השפה העברית". עוד הוסבר כי המבקש השלים עם גזר הדין, אך הנאשם האחר הגיש ערעור וביום 3.9.2013 הורה בית משפט זה על הקלה בעונשו. על רקע זה, ולמען אחידות הענישה, מבוקש כעת לאפשר למבקש להגיש ערעור מטעמו. המדינה, מצדה, מתנגדת למתן הארכה.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה.

לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל

(11.08.2009)). אולם, יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, מדובר כאמור לעיל באיחור משמעותי ביותר – מצויים אנו היום כשמונה חודשים לאחר גזר הדין (שניתן במעמד הצדדים). ברור כי במצב דברים זה על המבקש להציג טעם בעל משקל. בפועל, מן הבקשה עולים כאמור שני טיעונים. הטיעון הראשון הוא שהמבקש אזרח רומני, צעיר, שאינו מעורה בדין ואינו בקי בשפה העברית. אלא שלא ברורה נפקותן של הטענות האלה, שהרי המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא על-ידי בא-כוחו הנוכחי, ויש להניח כי נמסר לו המידע באשר לאפשרויות העומדות לפניו, או למצער יכול היה להימסר לו, וכי אם חפץ היה להגיש ערעור, יכול היה לעשות כן באמצעות עורך-דינו. למעשה, בבקשה עצמה נמסר כי "המבקש השלים עם גזר דינו".

וכאן מגיעים אנו לנימוק השני, שדומה כי בו העיקר. הרושם הוא כי המבקש לא מצא לנכון להשיג על פסק-הדין לאחר שניתן, אך כשהתברר לו כי בית המשפט העליון הקל בעונשו של הנאשם האחר, שינה המבקש את לבבו. אולם, גם טענה זו, ככלל, אין בה די כדי לעמוד בנטל של טעם ממשי המניח את הדעת. הרי לא ניתן לאמץ כלל שלפיו במקום שבו נאשם אחד הגיש ערעור בזמן, יוכלו כל היתר "לשבת על הגדר" ולהמתין לראות כיצד יתפתחו הדברים, כך שאם יתברר שבית המשפט נוקט גישה מקלה יותר בעניינו של האחד-שערער, יתעוררו גם היתר מתרדמתם. בענייננו, כאמור, הרושם הברור הוא שהמבקש השלים עם פסק-הדין – אלה דבריו-שלו – ואיני סבור כי העובדה שהנאשם האחר בחר לערער ועונשו הופחת, די בה כשלעצמה כדי לפתוח את השער להגשת ערעור זמן כה רב לאחר גזר הדין. יתרה מכך, פסק-הדין בערעורו של הנאשם האחר (ע"פ 2557/13) ניתן ביום 3.9.2013, ואין כל הסבר מדוע המתין המבקש שלושה חודשים נוספים עד שמצא לנכון להגיש את הבקשה שלפניי.

לבסוף אציין, כי בפסק-הדין שניתן בעניינו של הנאשם האחר (ע"פ 2557/13), נקבע כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי (שנה וחצי מאסר) משקף את עמדת הפסיקה לגבי עבירת השוד ואת הנסיבות המחמירות של המקרה, אך עם זאת, נמצאה הצדקה להפחית את עונשו של הנאשם האחר לשנת מאסר, זאת בהתחשב בין היתר בנסיבותיו האישיות, בתסקירי שירות המבחן (כולל תסקיר משלים שהוגש בשלב הערעור), וכן בעובדה שהנאשם האחר "לא היה הדומיננטי מבין השניים, השותף [המבקש בהליך שלפניי – ג' ש'] היה המוביל בכל השלבים של האירוע, כפי שבית המשפט קמא ציין, אך לא נתן לכך כל ביטוי בתוצאה".

אשר על כן, הבקשה נדחית.