בש"פ 7424/13 דוד פיטוסי נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת הרשם ג' שני מיום 29.9.2013, בה דחה את בקשת המבקש להארכת מועד בבש"פ 6175/13. המערער הגיש ביום 10.9.2013 בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 24.6.2013, אשר דחה את ערעורו של המערער על הרשעתו בנהיגה בשכרות בבית משפט השלום לתעבורה. כאמור, הרשם דחה את הבקשה. זאת, משום ש"תקלה משרדית" אינה בגדר טעם ממשי המצדיק הארכת מועד בנסיבות המקרה. כמו כן, על אף טענת המבקש כי איחר ביומיים בלבד בהגשת בקשתו, למעשה, מדובר באיחור של עשרה ימים.

מכאן הערעור שלפניי. במסגרתו, טוען המערער כי בקשה נוספת להארכת מועד, שנסיבותיה דומות והתקבלה יום לאחר הבקשה נשוא ערעור זה, התקבלה. כמו כן, חוזר הוא על הטענות מבקשתו בעניין הסיבה לאיחור בהגשת הבקשה. לבסוף, טוען הוא ארוכות לעניין סיכויי הצלחת הערעור.

הארכת מועד בהליך פלילי, בשונה מהליך אזרחי, אינה מצריכה "טעם מיוחד" (השוו: תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי , פ"ד נו(1) 210 (2001)). הטעם לכך ברור, ואין זה המקום להרחיב בעניין זה, קל וחומר כאשר הבקשה הוגשה על ידי המבקש – הנאשם, ולא על ידי המדינה - המאשימה. עם זאת, אין משמעות הדבר כי מועדים בהליך פלילי יוארכו מכל תירוץ וסיבה, ונקבע כי נדרש "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו: בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.7.2006)). קרי – הכלל, בדומה להליך אזרחי, הוא כי נוכח עקרון סופיות הדיון והסתמכות הצדדים, אין להאריך מועדים אף בהליך פלילי. אולם, הנטל המוכח על המבקש להצדיק חריגה מן הכלל קל יותר.

על אף האמור לעיל, דין הערעור להידחות. המערער לא הרים את הנטל להוכיח כי התקלה המשרדית בגינה לא הוגשה הבקשה בזמן עולה לכדי "טעם ממשי המניח את הדעת". פעמים רבות נפסק כי "תקלה משרדית" אינה טעם מספק להארכת מועד הקבוע בחיקוק (ראו: בש"א 795/96 לזניק נ' יצחקי , פ"ד מט(5) 291 (1996); ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904 (2001)). אזכיר בהקשר זה כי שיקול דעתו של הרשם בעניינים מעין אלה רחב, וערכאת הערעור לא תתערב בו בנקל (ראו: בשג"ץ 8760/12 ואן קול נ' גנות (5.5.2013); בש"א 5814/12 ליברוב נ' בית חולים אלישע (14.8.2012)). זאת, ודאי כאשר לא מדובר באיחור קל של יומיים, כפי שטען המערער, אלא באיחור של עשרה ימים. עוד אציין כי יש לדחות את טענת המערער בדבר הדמיון, לטענתו, לבקשה להארכה בנסיבות דומות שהתקבלה. לא מצאתי כל דמיון בין הבקשות, מלבד מועד הגשתן ואופי התקלה – עסקינן בשני מבקשים שונים, ובסוגיות שונות בתכלית. לפיכך, מדובר בטענה שדינה להידחות.

עוד אציין כי בנוגע לסיכויי קבלת הבקשה, נוכח סוג ההליך, צדק הרשם כאשר קבע כי סיכויה נמוך (השוו: בש"ם 6229/11 דון-יחיא' נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה פסקה 11 (10.1.2012); בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל (3.1.2000)). כמו כן, על פניו, ספק רב בעיני אם הבקשה עומדת באמות המידה שהותוו ב רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982).

סוף דבר, הערעור נדחה.