בש"פ 2693/15 משה יעקובי נ. מדינת ישראל

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.12.2014. בפסק הדין התקבל ערעור שהגישה המשיבה על גזר דין שהושת על המבקש בידי בית משפט השלום בתל-אביב-יפו לאחר שהורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של זיוף מטבע פשוטה וניפוק מטבע מזויפת, ועונשו הוחמר (מעשרים וארבעה חודשי מאסר בניכוי שלושה חודשי מעצר לארבע שנות מאסר בניכוי חודש מעצר).

הבקשה הוגשה ביום 19.4.2015, למעלה מחודשיים וחצי לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. בבקשה נטען כי המבקש לא הבין את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשל היותו "דל אינטיליגנציה וחולה בנפשו" וכי רק בחודש מרץ 2015 הבין את משמעות פסק הדין ואת השיעור בו הוחמר עונשו. המבקש טוען בהקשר זה כי הוטעה תחילה לעניין שיעור ההחמרה בעונש בשל טעות שנפלה בטופס השהיה "המתוקן" שנמסר לו לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המבקש כי בא-כוחו מטעם הסנגוריה הציבורית "לא מצא להסביר לו את שנפסק או לשוחח עימו כלל".

2.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, ובכלל זאת בהשלמות שהגיש המבקש ובהתייחסות בא-כוחו בערכאה קמא אשר הוגשו לפי החלטותיי מיום 21.4.2015 ומיום 4.5.2015, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר למבוקש.

המבקש תולה כאמור את טעותו בהבנת פסק הדין של בית המשפט המחוזי בטעות שנפלה בטופס אישור שהיה מיום 23.12.2014, אשר לטענתו בעטיה לא הבין את משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד אשר נמסר לו אישור שהיה מתוקן (הנושא את התאריך 10.2.2015). טענת המבקש כי נוכח האמור יש ליתן לו ארכה להגשת ההליך הערעורי בחלוף למעלה מחודשיים וחצי למן המועד האחרון להגשתו, מעוררת קושי.

ראשית, המערער נכח במועד מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הטענה לפיה באותו מעמד לא הבין את פסק הדין בשל מצבו הקוגניטיבי והנפשי נטענה בעלמא, ללא כל פירוט או תיעוד לעניין מצבו זה.

שנית, טענת המבקש לפיה משמעות פסק הדין לא הוסברה לו בידי בא-כוחו בערכאה קמא מטעם הסנגוריה הציבורית, הוכחשה על ידי בא-כוחו נחרצות בציינו כי שוחח בעניין הן עם המבקש (מספר פעמים) והן עם בני משפחתו. יצוין כי להתייחסות בא-כוח המבקש צורף גם מכתב של הסנגור הציבורי המחוזי (בפועל) התומך בעמדתו, ומציין כי המבקש שוחח גם עם מנהלת תחום אסיר בסנגוריה הציבורית. על רקע הנתונים שפורטו באותה התייחסות, עמדת המבקש לפיה עד לקבלת היתר השהיה המתוקן לא הבין את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, מעוררת לפחות תמיהה.

שלישית, המבקש ציין כי אישור השהיה הנכון הופק ביום 10.2.2015 אך "ספק באם הגיע לידי המבקש סמוך למועד הנפקתו". בטענות שהגיש נמנע המבקש מלציין באופן ברור באיזה מועד נמסר לו אישור השהיה המתוקן (ציין מספר פעמים כי נמסר לו "לאחרונה" ובמקום אחד ציין כי הדבר נודע לו בחודש מרץ 2015). כלומר המבקש עצמו לא סיפק נקודת אחיזה מדויקת אשר על בסיסה ניתן לבחון האם פעל בזריזות הדרושה להגשת הבקשה, לאחר שנודע לו לראשונה, לשיטתו (ובניגוד לעולה מעמדת בא-כוחו בערכאה קמא), מה משמעות פסק הדין שניתן בעניינו. מכל מקום הבקשה הוגשה ביום 19.4.2015, כך שעל יסוד הנטען נראה כי המבקש לא פנה באופן מיידי אלא המתין שהות נוספת. לשהות נוספת זו לא ניתן כל הסבר.

רביעית, יש ליתן משקל למשך האיחור (למעלה מחודשיים וחצי) כמו גם למהות ההליך שהגשתו מתבקשת, שהינו הליך ב"גלגול שלישי" לאחר ששתי ערכאות בחנו את עונשו של המבקש, אשר הורשע בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, דבר המשליך על סיכוייו של ההליך נוכח ההלכה הנוהגת בעניין זה.

אדגיש כי לא נעלמו מעיני השלכות פסק הדין של בית המשפט המחוזי על המערער והעובדה שהוא מבקש להשיג על פסק דין אשר החמיר בעונשו, אך סבורני כי בנסיבות המתוארות לעיל ונוכח הכלל לפיו גם בהליכים פליליים אין להאריך מועד להגשת הליך ערעורי כדבר שבשגרה ומבלי שמוכח קיומו של "טעם ממשי המניח את הדעת" (ראו דברי כב' השופט ס' ג'ובראן בבש"פ 7424/13 פיטוסי נ' מדינת ישראל (20.111.2013)), ומשלא עלה בידי המבקש להרים את הנטל הנדרש בעניין (למרות שמדובר באמת מידה מקלה יותר מזו הנדרשת בהליכים אזרחיים), אין מקום להיעתר לבקשתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.