בש"פ 5631/15 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.4.2015, בו הושת על המבקש, בין היתר, עונש מאסר של ארבע וחצי שנים (בניכוי ימי מעצר), לאחר שהורשע על פי הודאתו בעבירה של מעשים מגונים בקטין בן משפחה (ריבוי מעשים).

הבקשה הוגשה למעלה מחודשיים וחצי לאחר חלוף המועד להגשת הערעור. המבקש, אשר אינו מיוצג, ציין בבקשתו כי ידוע לו שהמועד שהיה נתון לו להגשת הערעור, 45 ימים, חלף, אלא שעל פי טענתו "לא הספיק" להגיש הודעה זו בדבר ערעור על פסק הדין ובקשה למינוי סנגור ציבורי.

לאחר ששקלתי בדבר והגם שכאמור לא נעלם מעיני כי המבקש אינו מיוצג וכן מהות ההליך שהגשתו מתבקשת, איני רואה להיעתר לבקשה. זאת שכן מן הבקשה עולה כי המועד שהיה נתון למבקש להגשת ההליך היה ידוע לו, ואין בבקשתו כל הסבר לכך שלא עשה מאמץ סביר להגיש ולו הודעת ערעור פורמלית על גזר הדין טרם חלוף המועד, אלא רק באיחור ניכר של כחודשיים וחצי. בטענתו הסתמית של המבקש כי "לא הספיק" לעשות כן וודאי שאין די, ואין בה כדי לעמוד גם באמת המידה המקלה יחסית על פיה נבחנות בקשות להארכת מועד להגשת הליכים פליליים ("טעם ממשי המניח את הדעת לאיחור", ראו בש"פ 7424/13 פיטוסי נ' מדינת ישראל (20.11.2013)). בבחינת למעלה מן הנדרש ובזהירות המתבקשת אוסיף כי המבקש היה מיוצג בבית המשפט קמא וכי על פני הדברים סיכויי ההליך, בו מעוניין המבקש להשיג על עונש המאסר שנגזר עליו לאחר שהודה במיוחס לו, אינן תומכות אף הן בהיעתרות לבקשה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.