בש"פ 3882/11 ראמי סעדי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק-דין של בית המשפט לתעבורה שהרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות והטיל עליו עונש של מאסר לתקופה של 60 ימים, מאסר על-תנאי, פסילת רישיון (לתקופה של 4 שנים) וקנס.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 10.2.2011, בהיעדר הצדדים. הבקשה שלפניי, ולצדה בקשת רשות הערעור גופה, הוגשה ביום 22.5.2011. בבקשה ובתצהיר הנלווה לה נטען כי פסק-הדין התקבל אצל בא-כוח המבקש "בסוף חודש מרץ"; כי מיד פנה למבקש שיפנה לבית המשפט לצורך קבלת פרוטוקול הישיבה; וכי "מדובר בבחור נורמטיבי" וייגרם נזק רב אם לא תינתן לו הזדמנות נוספת להשמיע את טענותיו. המשיבה מתנגדת לבקשה.

האם יש הצדקה להאריך את המועד במקרה זה? התשובה לכך היא בשלילה.

אמת, הגישה בבקשות להארכת מועד בפלילים מקלה יותר לעומת הליכים אזרחיים; עם זאת גם בפלילים הכלל הוא כי יש להקפיד על המועדים הקבועים בחוק, וכי על מבקש הארכה להציג "טעם ממשי המניח את הדעת" לאיחור בהגשת ההליך. בהקשר זה, ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו למשל: בש"פ 5988/06

נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.7.2006)).

בענייננו לא מצאתי טעם ממשי המניח את הדעת. המבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי על-ידי עורך-הדין המייצג אותו היום. אף על פי כן הוגש ההליך באיחור, מבלי שניתן לכך כל הסבר. עיון בבקשה ובתצהיר מגלה טיעונים רפים וכלליים שאינם מניחים טעם כלשהו לאיחור, לא כל טעם ממשי המניח את הדעת. אף לא ברור מתי התקבל פסק-הדין אצל בא-כוח המבקש – כל שנטען הוא כי היה זה "בסוף חודש מרץ". לכל אלה אוסיף כי מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בעניין חומרת העונש, וסיכוייה, בהתאם לכללים המקובלים, אינם גבוהים.

אשר על כן, הבקשה נדחית.