בש"פ 6907/11 קניון שפרעם נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית הדין הארצי לעבודה, מיום 24.5.2011, שבו נתקבל ערעור שהגישה המדינה על פסק-דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, שהרשיע את המבקשים (על-פי הודאתם) בעבירות מתחום דיני העבודה, וגזר עליהם עונשי-קנס. ערעור המדינה התקבל במובן זה שהמבקשים הורשעו בעבירה נוספת – שנשמטה בטעות מהכרעת-הדין; וכן במובן זה שעונשי-הקנס הוגדלו. בסוף פסק-הדין צוין: "ערעור על פסק דין זה הוא לבית המשפט העליון. המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון הוא תוך 45 יום מיום מתן פסק דין זה".

בא-כוח המבקשים טוען כי קיבל לידיו את פסק-הדין ביום 26.6.2011. לדבריו, הוא סבר כי ימי הפגרה אינם נמנים בתקופה הקצובה בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ולכן הגיש את ההליך לבית משפט זה רק ביום 25.9.2011 – אז התברר לו כי שגה בעניין ימי הפגרה. המדינה מתנגדת למתן ארכה.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ; וראו סעיף 26 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). לפי סעיף 200 לחוק, אם ניתנו פסק הדין או נימוקיו שלא לפני הנאשם, יחל מניין הימים מיום ההמצאה. כלל הוא, כי בהליכים פליליים תקופת הפגרה אינה עוצרת את מרוץ הזמן להגשת ערעור (זאת בהיעדר הוראה מקבילה לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); עם זאת, כאשר היום האחרון להגשת ההליך חל בתוך תקופת הפגרה, המועד נדחה עד למחרת תום הפגרה (ראו סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981).

סעיף 201 לחוק קובע כי לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)).

ודוק: על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. כאשר בעל-דין – במיוחד בעל-דין מיוצג – טוען כי בשל טעות בדין הוגש ההליך באיחור, עליו להראות בדרך כלל כי הייתה זו טעות סבירה, או שהוא-עצמו נהג בשקידה סבירה למניעת הטעות. בענייננו, מדובר בטעות הנוגעת לדין ברור, והבקשה הלקונית שלפניי אינה מצביעה כלל על פעולות שננקטו כדי לבדוק אם סברתו של בא-כוח המערערים באשר לתקופת הפגרה היא נכונה. על פני הדברים, אילו נעשתה בדיקה פשוטה – הייתה הטעות נמנעת.

יובהר, כי ההליך לא הוגש באיחור קטן אלא באיחור משמעותי של כשלושה שבועות. זאת ועוד, בשים לב לעובדה שמדובר ב"גלגול שלישי" שעיקרו השגות על חומרת העונש, ולכללי ההתערבות המצמצמים בכגון דא; וכן בשים לב לקביעותיו של בית הדין הארצי, לרבות בעניין טענת המבקשים בדבר חזרת המדינה מפשרה – סבורני כי על פני הדברים סיכויי ההליך גופו אינם גבוהים.

הצטברותם של השיקולים שלעיל הובילה אותי למסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה שלפניי. לפיכך, הבקשה נדחית.