בש"פ 9436/11 חאלד ג'ברין נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר-הדין שהושת על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. גזר הדין ניתן ביום 26.7.2011, במעמד הצדדים. בגזר הדין נקבע כי המבקש יישא בעונש של מאסר בפועל לתקופה של ארבע שנים, וכן בעונשים של מאסר מותנה ופסילת רישיון. גזר-דין זה בא בעקבות הרשעתו של המבקש, לפי הודאתו (במסגרת הסדר טיעון), בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 11.9.2011. ביום 27.9.2011 הגיש המבקש הודעת ערעור (בעניין חומרת העונש בלבד). משום-מה הודעת הערעור הוגשה ככל הנראה בתחילה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, וכעבור ימים אחדים (ביום 2.10.2011) הוגשה לבית משפט זה, אך לא נתקבלה לרישום בשל האיחור. ביום 19.12.2011 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד, שבה ציין כי הסנגוריה הציבורית (שייצגה את המבקש בבית המשפט קמא) לא נאותה לייצגו בערעור, ועל כן פנה לעורך-הדין הנוכחי שהגיש ערעור "מיד".

בהחלטתי מיום 22.12.2011 קבעתי כך:

עיינתי בבקשה הלאקונית ולא מצאתי בה אלא הסבר כללי, בלתי-מפורט, שאף אינו מתייחס לתאריכים הרלוונטיים. זאת ועוד, לפי החותמת הטבועה בהודעת הערעור גופה עולה לכאורה כי זו הוגשה לבית המשפט ביום 2.10.2011 – אך לא נתקבלה עקב "אי-התאמה" (כלומר, בשל איחור בהגשה). לא ברור אפוא מדוע הוגשה הבקשה להארכת מועד (הבלתי-מפורטת, כאמור) רק ביום 19.12.2011.

ככל שהמבקש עומד על בקשתו, יגיש תוך 5 ימים בקשה מפורטת, הנתמכת בתצהיר, המתארת את השתלשלות העניינים (כולל כל התאריכים הרלוונטיים) ואת הנימוקים למתן ארכה.

בא-כוח המבקש אכן הגיש השלמת טיעון, אך גם זו אינה מספקת הסברים של-ממש. ראשית , למרות האמור בהחלטתי מיום 22.12.2011, בדבר הצורך בציון כל התאריכים הרלוונטיים, אין המבקש נוקב במועד שבו הודיעה לו הסנגוריה הציבורית על כך שלא תמשיך לייצגו, וכן אינו מציין מתי פנה לעורך-דינו הנוכחי, ומתי התברר לעורך-הדין שהודעת הערעור (שהוגשה באיחור, ביום 27.9.2011), לא נתקבלה לרישום. נתונים אלה חשובים ביותר כדי לבחון את קיומה של הצדקה לאיחור בהגשת הערעור מלכתחילה, ולשיהוי הנוסף בהגשת הבקשה להארכת מועד (לאחר שההליך לא נתקבל לרישום).

שנית , המבקש מציין כי בגוף הודעת הערעור (שהוגשה ביום 27.9.2011) הוא ביקש הארכת מועד. עיון בהודעת הערעור מלמד כי אכן נכתב במבוא שבית המשפט "מתבקש להורות על הארכת מועד להגשת הערעור". אולם ברור כי הכללת משפט זה בהודעת הערעור גופה, ואף ללא כל הסבר לאיחור או טעם למתן ארכה, אינו יכול להיחשב בקשה להארכת מועד. ניתנת האמת להיאמר, כי התנהלותו של המבקש – המיוצג על-ידי עורך-דין – אינה מבטאת כיבוד לסדרי הדין ולמועדים הקבועים בדין. כאמור, תחילה הוגשה, באיחור לא מבוטל, הודעת ערעור ללא בקשה נפרדת ומנומקת למתן ארכה, משל הארכת המועד היא עניין אוטומטי. הודעת הערעור נדחתה מן המרשם, ורק לאחר למעלה מחודשיים ומחצה הוגשה בקשה להארכת מועד, שאף היא הייתה לא מנומקת ונראה כי נכתבה כלאחר-יד. אפשרתי למבקש להשלים את הבקשה ולהציג לפני בית המשפט תשתית מלאה המאפשרת בירור רציני של הנתונים הרלוונטיים, אך גם הטיעון המשלים לא קיים את הנדרש.

אמת, בערעורים פליליים מבקש הארכה לא נדרש להציג "טעם מיוחד" (אמת המידה הנוהגת בהליך האזרחי), ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). אולם כפי שבית משפט זה חזר וקבע, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. לאור האמור, אין בידי לקבוע כי טעם ממשי שכזה אכן הוצג.

אוסיף, כי עיינתי בגזר הדין המנומק של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור (המופנית כאמור כנגד חומרת העונש בלבד). על פני הדברים, ובזהירות הראויה, אציין כי סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים, ואינם מטים את הכף לטובת מתן ארכה חרף המחדלים הנזכרים והאיחור הניכר.

סוף דבר, הבקשה להארכת מועד נדחית.