בש"פ 252/12 אבנר לוי נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי.

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בעבירות של תקיפה סתם בנסיבות מחמירות ואיומים. הושת עליו עונש של 17 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי, קנס ותשלום פיצויים. המבקש – באמצעות סנגורו – הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. לעניין הכרעת הדין נקבע כי זו נשענת על קביעות עובדתיות של הערכאה המבררת ועל ממצאי מהימנות, וכי אין המקרה בא בגדר החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. גם הערעור על גזר הדין נדחה, משנקבע כי עונש המאסר אינו חורג מהמדיניות הראויה וכי כלל השיקולים הרלוונטיים הובאו בחשבון על-ידי הערכאה הראשונה.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן ביום 23.10.2011, במעמד הצדדים. המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין (סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982; להלן: החוק ). על כן, בענייננו, המועד להגשת בקשת רשות ערעור חל ביום 7.12.2011.

המבקש הגיש את הבקשה שלפניי ביום 9.1.2012, כלומר, באיחור של למעלה מחודש-ימים. לדבריו, אין באפשרותו לפעול להגשת בקשת רשות ערעור בעת הזו משום שהוא שוהה בבית האסורים, והסנגוריה הציבורית – שייצגה אותו בעבר – ממאנת להגיש את ההליך עבורו. המבקש מעוניין כי תינתן לו האפשרות להגיש את בקשת רשות הערעור רק לאחר שחרורו מהמאסר (מועד השחרור לדבריו הוא 3.2.2012), שאז יוכל לגייס את הסכום הדרוש לשכירת שירותיו של עורך-דין. המדינה מצדה הביעה התנגדות למתן הארכה.

לבית המשפט מסורה הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). יש להבהיר כי למרות הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

במקרה זה לא שוכנעתי כי יש מקום ליתן ארכה כמבוקש. למעשה, הטענה היחידה המובאת בבקשה שלפניי היא שהמבקש אינו יכול לטפל בנושא הגשת בקשת רשות ערעור בזמן שהותו בבית האסורים, ומעוניין לפעול בנדון לאחר שחרורו. אולם טענה זו בלבד אין בה די, שהרי אין לקבל כי באופן אוטומטי תקופת המאסר "לא תימנה" במניין הימים להגשת בקשת רשות ערעור. מיותר לציין כי לעיתים קרובות מוגשים הליכים ערעוריים על-ידי מורשעים המצויים במאסר (בין באופן עצמאי בין בסיוע המשפחה ובאמצעות עורך-דין), ואין בבקשה הסבר מבורר מדוע המבקש לא יכול היה לפעול בדרך דומה.

לכך מצטרפים שלושה נתונים נוספים: ראשית , הבקשה שלפניי הוגשה פרק זמן משמעותי לאחר חלוף המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור. נוכח העובדה שהמבקש היה מיוצג בבית המשפט המחוזי, יש להניח – ולא נטען אחרת – כי ידע מהו פרק הזמן העומד לרשותו; שנית , למיטב הבנתי הבקשה אינה להגיש את ההליך מיד לאחר השחרור, אלא מבוקש לאפשר למבקש פרק זמן נוסף שבו יגייס את הסכום הנדרש, יאתר עורך-דין וישכור את שירותיו, ועורך-הדין יכין את בקשת רשות הערעור. שלישית , מדובר בהליך ב"גלגול שלישי", לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בציינו כי ההרשעה נשענת על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. בנסיבות אלה, בשים לב לכללי ההתערבות של בית המשפט העליון בשבתו כערכאת ערעור שנייה, נראה כי המשֹוכה שהייתה ניצבת בפני המבקש בהליך בקשת רשות הערעור – לוּ היה מוגש – היא משֹוכה גבוהה.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, והיא נדחית בזאת.