בש"פ 5709/11 לואי חסן אבו דיאב נ. מדינת ישראל

לפניי "בקשה לדיון בהקלה לעונש", שהיא למעשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על גזר הדין שהושת על המערער. גזר-הדין ניתן ביום 1.7.2010, משמע: הפנייה לבית משפט זה באה באיחור של כשנה.

המדינה מתנגדת למתן ארכה, והתנגדותה – בדין יסודה. נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בהליך פלילי. בהליך מסוג זה לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו, מדובר באיחור משמעותי ביותר – הבקשה הוגשה, כאמור, למעלה משנה לאחר מתן גזר-הדין במעמד הצדדים (כשהמערער מיוצג). המבקש מתאר תהליך של גמילה מסמים שעבר במהלך תקופת מאסרו. לדבריו, תהליך זה והתופעות שנלוו לו הם שהובילו לאיחור בהגשת ההליך. כמובן, יש לקוות כי המבקש אכן עבר ועובר תהליך של שינוי, כמפורט בבקשה. עם זאת, בנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי הונח לפניי נימוק מספק למתן ארכה, בפרט כשהאיחור כה ניכר, וכשלדברי המבקש עצמו הוא חדל להשתמש בסמים לפני כעשרה חודשים. כמו-כן מקובלת עליי טענת המשיבה כי נוכח שורת העבירות החמורות שבהן הורשע המערער, סיכויי הערעור על חומרת העונש אינם נחזים להיות גבוהים במידה המצדיקה הארכת מועד (כשהאיחור בהגשת הערעור כה ממושך).

לפיכך, אין בידי להיעתר לבקשה להארכת מועד.

אציין בשולי הדברים, כי המדינה מטעימה בסיפא של תגובתה כי אם יש בידי המבקש להראות כי השתקם ו"פתח דף חדש", יכול הוא להגיש בקשה לחנינה.