בש"פ 8477/13 אימן אבו אלעמל נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 6.10.2013, שבו נדחה ערעורו של המבקש על גזר-דין של בית משפט השלום בירושלים, אשר השית על המבקש – שהורשע בעבירות של הסעה שלא כדין של תושב זר – עונש מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים, וכן מאסר על-תנאי.

פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן כאמור ביום 6.10.2013, במעמד הצדדים. המבקש פנה לבית משפט זה ביום 17.12.2013, כלומר באיחור המתקרב לחודש-ימים. בבקשה שלפניי, שאינה נתמכת בתצהיר, נטען בכלליות כי העיכוב בהגשת ההליך – "איחור קל", לדעת המבקש – נבע ממצב כלכלי רעוע שהצריך חילופי ייצוג, ומן העובדה שהמבקש נכנס ביום 3.11.2013 לבית האסורים. עוד טוען המבקש כי סיכויי ההצלחה של ההליך טובים. המדינה מצדה מתנגדת למתן הארכה.

דין הבקשה להידחות.

כידוע, במקום שבו מבוקשת ארכה להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בהליך פלילי, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך אזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (11.08.2009)). עם זאת, יש להדגיש כי גם בהליך הפלילי הכלל הוא שיש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת.

בענייננו לא מצאתי נימוקים מספקים להיעתר לבקשה. ראשית , לא מדובר באיחור קל, כנטען. שנית , הנימוק לאיחור אינו מניח את הדעת. המבקש מסתפק בטענות כלליות בלבד, אינו מפרט תאריכים בהתייחס למגעיו עם עורך-הדין הקודם ועם עורכת-הדין הנוכחית, ואינו מסביר מדוע לא הוגשה לפחות בקשה להארכת מועד בתוך התקופה הקצובה בדין. שלישית , מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", בנוגע לחומרת העונש, ועל פניו נראה כי המשֹוכה הניצבת מול המבקש גבוהה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.