בש"א 4453/09 מלכה מהנא נ. מדינת ישראל - משרד האוצר מיסוי מקרקעין נצרת

1.

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולהגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת ועל החלטות שבאו בעקבותיו. פסק הדין עליו נסבה הבקשה הוא פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בו נדחה ערר מטעם המבקשת בעניין שומת מס רכישה. פסק הדין ניתן ביום 5.2.2009, לאחר שבא-כוח המבקשת לא הגיש תצהירי עדות ראשית ולא התייצב לדיון. זמן קצר לאחר מתן פסק הדין התייצב בבית המשפט עורך-דין מטעמו של בא-כוח המבקשת וביקש לבטל את פסק הדין. בא-כוח המשיבה הסכים לביטול. חרף האמור, הבקשה נדחתה בו ביום (5.2.2009). ביום 8.3.2009 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 23.4.2009, אשר התקבלה אצל המבקשת ביום 5.5.2009.

2.

הבקשה שלפניי הוגשה ביום 25.5.2009. בבקשה פורטה בהרחבה השתלשלות העניינים שהובילה למתן פסק הדין ולהחלטות שניתנו בעקבותיו, והטענות בה הופנו בעיקרו של דבר לעצם הסוגיה של ביטול פסק הדין. בהחלטתי מיום 18.6.2009 אפשרתי למבקשת להשלים את הבקשה להארכת מועד בכך שתבהיר מדוע השתהתה בהגשת ההליך לבית משפט זה. בבקשה המשלימה טענה המבקשת כי ביקשה למצות את כל האפשרויות בבית המשפט המחוזי, על מנת שיחזור בו מפסק הדין, בשים לב לכך שגם המשיבה לא התנגדה לביטול פסק הדין. לטענת המבקשת, כשמיצתה את האפשרויות שעמדו לה בבית המשפט המחוזי היא פנתה ללא דיחוי לבית המשפט העליון. יצוין כי בד בבד עם הבקשה להארכת מועד הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור נגד ההחלטה מיום 23.4.2009. הבקשה קובלה במזכירות "בכפוף למתן ארכה/החלטה".

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת מועד. היא מדגישה כי המועד בו מתחיל מרוץ המועדים להגשת הערעור הוא 5.2.2009, המועד בו נדחתה הבקשה לביטול פסק הדין. לטענת המשיבה, העובדה שהמבקשת נקטה בהליכים שונים שאין להם עיגון בדין, אין בה כדי להאריך לה את המועדים, במיוחד כאשר המבקשת כלל לא פנתה לבית המשפט בתוך המועד להגשת ההליך ואין היא רשאית לפנות כיום ולבקש ארכה.

4.

המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נמנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי). ההחלטה בבקשת הביטול ניתנה במקרה דנן ביום 5.2.2009, כך שהמועד להגשת ערעור על פסק הדין הסתיים ביום 22.3.2009. הפנייה לבית משפט זה נעשתה איפוא באיחור של כחודשיים ימים. הבקשה הנוספת לביטול פסק דין, שהוגשה ביום 8.3.2009, אינה משנה את מרוץ הימים להגשת ההליך, שכן על הבקשה הנוספת לא חלה תקנה 398א הנזכרת. זאת משום שלאמיתו של דבר לא מ דובר בבקשה לביטול פסק דין אלא בבקשה לעיון חוזר בהחלטה (מיום 5.2.2009) שלא לבטל את פסק הדין. כידוע, בקשה לעיון חוזר, אין בכוחה להעניק ארכה להגשת הליך ערעורי (ראו, בש"א 5406/09 אוסדון נ' פקיד שומה תל-אביב 3 (לא פורסם, 19.7.2009)).

5.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי בנסיבות המקרה יש להאריך את המועד להגשת הערעור. המבקשת פעלה לביטול פסק הדין בתוך התקופה שעמדה לרשותה להגשת הערעור. היא נקטה אמנם בהליך שגוי, בכך ששבה ופנתה בבקשה לביטול פסק הדין. אך היה בכך כדי להעמיד את המשיבה על כך שהמבקשת אינה משלימה עם פסק הדין ופועלת לביטולו. המשיבה אף לא טענה כי גיבשה ציפיה לסופיות ההליכים בעניינה של המבקשת והסתמכה על כך שלא יוגש ערעור. לכך יש להוסיף כי הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה מיום 23.4.2009 הוגשה במועד ואין כל מניעה לפתוח את ההליך. מכאן שממילא יתברר בבית משפט זה הליך ערעורי בקשר לפסק הדין. יש לזכור בהקשר זה כי בנסיבות של קיום הליך "תלוי ועומד" באותו עניין הדרישה לקיומו של "טעם מיוחד" היא מרוככת (ראו, בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2003); ע"א 7044/93 גורה נ' גורה (לא פורסם, 13.12.1994)). ההליך בו נקטה המבקשת מספק, בנסיבות העניין, הסבר סביר לשיהוי בפנייה לבית משפט זה. במצב דברים זה באתי לכלל מסקנה כי התוצאה המידתית היא לקבל את הבקשה להארכת מועד, תוך חיוב המבקשת בהוצאות מתאימות. החיוב בהוצאות נובע מכך שנקטה בהליך שגוי, שהביא לאיחור בהגשת ההליך, לסרבול הדיון ולטורח למשיבה.

הבקשה להארכת מועד מתקבלת, איפוא, במובן זה שהמבקשת רשאית הגיש ערעור על פסק הדין (מיום 5.2.2009) עד ליום 1.9.2009. הבקשה לרשות ערעור שהוגשה ביום 25.5.2009 תקובל לרישום ותיפתח כהליך נפרד. המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורך דין בסך 2,000 ₪. ההחלטה תתויק בתיק הערעור ובתיק הבקשה לרשות ערעור.