בש"א 2760/09 רג'ב אספדי נ. מוסא אבו רקושה

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים, לפיו התקבלה תביעת המשיבים נגד המבקש ונגד צדדים נוספים, למתן הצהרה כי משיב 4 הינו בעלים של זכויות במקרקעין בשכונת בית חנינה שבירושלים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן יום 16.6.2009 והומצא לבא-כוחו הקודם של המבקש ביום 26.6.2008. הבקשה שלפניי הוגשה ביום 29.3.2009. נטען בה כי בעקבות פסק הדין פנה המבקש לעורך דין אחר, לצורך הגשת הערעור. לאחר עיון בחומר ייעץ אותו עורך דין למבקש כי הדרך בה יש להתמודד עם פסק הדין היא באמצעות הגשת תביעה לביטול פסק הדין, ולא בדרך של ערעור לבית המשפט העליון. לטענת המבקש, עורך דינו הודיע לו כי הגיש תביעה כאמור ורק לאחרונה, כאשר פנה אליו פעם נוספת, התברר לו כי התביעה כלל לא הוגשה. אזי פנה המבקש לשכניו, שנתבעו יחד עמו בבית המשפט המחוזי ואשר הגישו ערעור לבית משפט זה (ע"א 9007/08). המבקש מעוניין להצטרף כמערער נוסף לערעור שהוגש מטעם שכניו ולחלופין להאריך את המועד להגשת ערעור עצמאי. המשיבים מתנגדים לבקשה.

2.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק באתי לכלל מסקנה כי אין בידי להיעתר לבקשה. הארכת מועד הקבוע בחיקוק תיעשה בהתקיים "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). אמנם, בנסיבות בהן קיים הליך אחר באותו עניין, שתלוי ועומד לפני בית המשפט, ניתן להסתפק בקיומה של "סיבה סבירה לאיחור" כדי להצדיק ארכה להגשת ערעור (ראו, בש"א 2124/03 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2003); ע"א 7044/93 גורה נ' גורה (לא פורסם, 13.12.1994)). יש לזכור עם זאת כי עצם העובדה כי תלוי ועומד ממילא ערעור על פסק הדין אינה מספקת. קביעה אחרת תוביל למצב בלתי רצוי, לפיו משהוגש ערעור על ידי אחד מבעלי הדין, יוכלו יתר בעלי הדין להמתין, משיקולים טקטיים או אחרים, ככל שיחפצו עד שיוגש ערעור על ידם (ראו, בש"א 5398/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוחים בע"מ נ' בהרב ביטוחים סוכנות לביטוחים אלמנטריים בע"מ (לא פורסם, 28.2.2002)).

3.

הבקשה שלפניי אינה מבססת "טעם מיוחד" והיא אף אינה עומדת בדרישה המרוככת של "סיבה סבירה לאיחור". הבקשה הוגשה למעלה ממחצית השנה לאחר שחלף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הבקשה מנוסחת בצורה כללית, מבלי לפרט את המועדים בהם הומלץ למבקש להגיש תביעה לביטול פסק הדין, בהם נודע למבקש כי לא הוגשה תביעה כאמור, ובהם החליף המבקש את ייצוגו המשפטי וגיבש כוונה להגיש ערעור. פרטים אלה חיוניים לקביעה בדבר סבירות האיחור, במיוחד נוכח הזמן הממושך שחלף ממתן פסק הדין ועד להגשת הבקשה. המבקש אף אינו מציין מתי נודע לו על הגשת הערעור מטעם שכניו,דבר שעשוי להשליך על הקביעה בדבר סבירותה של הטעות של המבקש לגבי התנהלותו המשפטית. יתרה מכך, אין בטענות המבקש בדבר טיב הייעוץ המשפטי שקיבל כדי לבסס סיבה סבירה לאיחור, שכן יחסי עורך-דין ולקוח אינם מעניינו של בית המשפט בהקשר הנדון. נמצא, כי חרף קיומו של הליך ערעורי "תלוי ועומד", בהעדר סיבה סבירה לאיחור לא ניתן להאריך את המועד להגשת ערעור. הוא הדין לגבי הבקשה להצטרף כמערער נוסף לע"א 9007/08, שאינה שונה במהותה מהגשת ערעור נפרד.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 1,000 ₪. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין ממועד ההחלטה ועד מועד התשלום בפועל.