בש"מ 9040/11 שושנה לב נ. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת שטופמן) מיום 9.10.2011. בפסק-הדין הנ"ל נדחתה עתירת המבקשים כנגד החלטתה של ועדת הערר לתכנון ובנייה, אשר דחתה ערר מטעם המבקשים לביטול היתר שניתן למשיבים 3-4 לבניית חדר-יציאה על גג המשותף לצדדים, תוך אישור הקלה מהוראות תוכנית.

2.

פסק-הדין הומצא למבקשים ביום 23.10.2011 (כך עולה מאישור מסירה הסרוק במערכת נט-המשפט). בהתאם לתקנה 33 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), תקופת 30 הימים להגשת הערעור הסתיימה ביום 22.11.2011 . ההליך שבכותרת הוגש ביום 6.12.2011 , קרי- באיחור של כשבועיים. לטענת באת-כוח המבקשים בתצהיר שהוגש בחתימתה, האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שסברה בטעות ובתום-לב כי עומדים לרשותה 45 (במקום 30) ימים להגשת הערעור. זאת, בשל כך שהסתמכה על תקנה 23(ב) במקום על תקנה 33 לתקנות הנ"ל. לפי הטענה, רק ביום 4.12.2011 נודע לבאת-כוח המבקשים דבר הטעות, והיא פעלה להגשתה של בקשה להארכת מועד כבר ביום 6.12.2011. עוד נטען כי בין המבקשים למשיבים 3-4 מתנהל הליך מקביל אצל המפקחת על רישום המקרקעין בתל-אביב, במסגרתו ציינו המבקשים כבר ביום 25.10.2011 – יומיים לאחר המצאת פסק-הדין לידיהם – כי הם שוקלים את האפשרות להגשת ערעור בעניינו. המבקשים הוסיפו וטענו כי ביום 15.11.2011 הם הגישו למפקחת על רישום המקרקעין הודעה נוספת מטעמם, במסגרתה צוין כי המבקשים טרם קיבלו החלטה סופית לעניין הגשת ערעור אף כי נראה שערעור כאמור יוגש, וכי המועד האחרון להגשת הערעור הוא ביום 7.12.2011 (זאת, בשל הסברה המוטעית אותה עת, כי עומדים לרשות המבקשים 45 ימים להגשת הערעור). על רקע כל אלה, טענו המבקשים בהליך לפניי כי המשיבים ידעו מבעוד מועד על כוונתם לערער על פסק-הדין, ואף היה ידוע להם כי המבקשים סבורים שעומד לרשותם פרק-זמן של 45 ימים להגשת ערעור, קרי- עד ליום 7.12.2011. בהתחשב בכך, נטען כי המשיבים 3-4 לא פיתחו צפייה לסופיות הדיון. עוד נטען כי המשיבים 3-4 טרם החלו בביצוע עבודות הבנייה; כי למיטב ידיעת המבקשים, היתר הבנייה טרם ניתן; וכי ההליך לפני המפקחת על רישום המקרקעין עודנו תלוי ועומד. בהתחשב בכל אלה, נטען כי אין לומר שהמשיבים 3-4 הסתמכו על האיחור בהגשת ההליך או כי ייגרם להם נזק עקב הארכת המועד המבוקשת. לבסוף, טענו המבקשים כי סיכויי הערעור טובים וכי הערעור מעלה סוגיות עקרוניות.

3.

המשיבה 1 (ועדת הערר לתכנון ובניה) הותירה את הבקשה להארכת מועד לשיקול-דעת בית-המשפט. המשיבה 2 (הוועדה המקומית לתכנון ובניה) וכן המשיבים 3-4 מתנגדים לבקשת האורכה. לטענתם, הטעות שבדין מטעם באת-כוח המבקשים לעניין המועד להגשת הערעור, אינה בגדר "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. עוד נטען כי סיכויי הערעור קלושים. המשיבה 2 הוסיפה וטענה כי היא אינה נוטלת חלק בהליך המתקיים בין המבקשים למשיבים 3-4 לפני המפקחת על רישום המקרקעין. ממילא - כך לפי הטענה - לא היה ידוע למשיבה 2 מבעוד מועד כי המבקשים שוקלים הגשת ערעור מטעמם. המשיבים 3-4 טענו מצידם כי הגם שמתקיים הליך נוסף ביניהם לבין המבקשים לפני המפקחת על רישום המקרקעין, לא ניתן צו מניעה כנגדם ולפיכך הם רשאים להתחיל בהליכים הנדרשים לצורך הבניה. (במאמר מוסגר יוער כי תגובת המשיבים 3-4 נקלטה במזכירות ביום 20.12.2011, קרי- בתוך המועד שנקצב בהחלטתי להגשת התגובה, ולפיכך לא נדרשתי לבקשת האורכה להגשת תגובה מיום 22.12.2011).

4.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהובא לפניי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל, בכפוף לתשלום הוצאות לטובת המשיבה 2 והמשיבים 3-4. להלן טעמיי לכך.

5.

בהתאם לתקנה 38 לתקנות, הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מנהליים מותנית בקיומו של "טעם מיוחד". ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מתאימות טעות שבדין עשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד, ובלבד שמדובר בטעות שהינה בלתי נמנעת באורח סביר. במקרה שלפניי, טענת באת-כוח המבקשים בדבר טעות שבדין לעניין המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים, אינה מהווה טעות סבירה בנסיבות העניין. זאת, בהתחשב בכך שכבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי המועדים הקבועים בתקנות הנדונות הינם בגדר דין ידוע, ברור ומושרש (ראו למשל: בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ (לא פורסם, 2.3.2009)). יחד עם זאת, מן הראוי להוסיף ולבחון את מכלול נסיבות המקרה, ובהן עוצמת הפגיעה בצפיית הצדדים שכנגד לסופיות הדיון, ומידת הסתמכותם של האיחור בהגשת ההליך (ראו: רע"א 9073/01

יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002).

במקרה דנן, אין להתעלם מכך שבמסגרת ההליך הנוסף המתנהל בין המבקשים לבין המשיבים 3-4 לפני המפקחת על רישום המקרקעין, שלחו המבקשים הודעה בכתב בתוך המועד הקבוע לכך בדין, כי הם שוקלים להגיש ערעור על פסק-הדין נשוא ההליך שבכותרת. זאת ועוד; המבקשים ציינו בהודעתם את פרק הזמן שסברו כי עומד לרשותם לצורך הגשת ערעור. מכאן שהמשיבים 3-4 - אשר אינם מכחישים כי ההודעה האמורה נמסרה לידיהם - ידעו מבעוד מועד כי המבקשים שוקלים אפשרות להגשת ערעור וכי הם טועים לחשוב שעומדים לרשותם 45 (במקום 30) ימים להגשת הערעור. בהתחשב בכל אלה, עוצמת הפגיעה בצפייתם של משיבים 3-4 לסופיות הדיון בגין האיחור בהגשת ההליך, פחותה. זאת ועוד; מטיעוני הצדדים עולה כי המשיבים 3-4 טרם נקטו בפעולות ממשיות לביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים. לפיכך, אין לומר כי האיחור כשלעצמו - להבדיל מעצם הגשת הליך ערעורי - יצר נזק הסתמכות ממשי בעניינם של משיבים אלה.

6.

אשר למשיבה 2 - יש ממש בטענתה כי היא אינה צד להליך הנוסף המתנהל לפני המפקחת על רישום המקרקעין, ולפיכך לא היתה מוּדעת להודעת המבקשים שניתנה במסגרת אותו הליך, לפיה הם שוקלים הגשת ערעור מטעמם. בהתחשב בכך, אין לשלול כי צפייתה של המשיבה 2 לסופיות הדיון אמנם נפגעה. עם זאת, לא הועלתה לפניי טענה כי המשיבה 2, בהיותה רשות מנהלית, הסתמכה באופן ממשי על האיחור בהגשת ההליך או כי נגרם לה נזק מהותי בגינו.

7.

בהתחשב במשקלם המצטבר של כל אלה, ובשים לב לכך שהבקשה להארכת המועד שלפניי היא לצורך הגשתו של ערעור בזכות (מבלי לקבוע מסמרות בדבר סיכוייו), לא ראיתי לחסום את דרכם של המבקשים להגשת ערעור לבית-משפט זה. יחד עם

זאת, ראיתי לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה 2 והמשיבים 3-4 בגין האיחור בהגשת ההליך והטורח שנגרם להם בגין כך. בשיעור ההוצאות ראיתי להתחשב בהיקף התגובות שהגיש כל אחד מהמשיבים האמורים, וכן בהבדלים שבין המשיבים לעניין עוצמת הפגיעה בציפייתם לסופיות הדיון.

8.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד מתקבלת והמועד להגשת ערעור מוארך עד להגשה בפועל. תנאי לקבלת ההליך לרישום הוא כי המבקשים יציגו למזכירות בית-המשפט תוך 5 ימים מעת המצאת החלטה זו אישור כי שילמו למשיבה 2 שכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש"ח, ולמשיבים 3-4 שכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. עם פתיחת ההליך, תתייק המזכירות החלטה זו בתיקי השופטים אשר יישבו בדין.

החלטה זו תומצא לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.