ע"א 8766/08 דידי יזרעאלי נ. אלברט סיבוני

המערערת הגישה ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' עדיאל) לבטל מינויו של כונס נכסים שמונה לשם ביצוע פסק-דין. לאחר שהמזכירה הראשית קבעה את גובה הערבון בערעור, הגישה המערערת בקשה לפטור מהפקדת ערבון. אגב בחינת הבקשה, התעוררה השאלה כיצד יש להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי.

1.

אתאר בקצרה את הרקע להליכים. בשנת 1996 ניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין אשר נתן תוקף להסכם פשרה בין המערערת למשיב 1. בפסק הדין נקב כי המערערת הינה בעלת זכויות חכירה לדורות של דירה במבשרת ירושלים וכי הזכויות בדירה – הרשומות על שם משיב 1 – יירשמו על שמה במינהל מקרקעי ישראל. לאחר שהתברר כי ביצוע פסק הדין כרוך בקשיים, מונה בשנת 2007 כונס נכסים על זכויות המשיב בנכס, כדי להעביר את הזכויות משמו של המשיב לשמה של המערערת. בקשת רשות ערעור שהגיש המשיב לבית משפט זה (רע"א 5112/07) נדחתה. בהמשך, ביום 27.7.2008, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' עדיאל) את בקשתו של כונס הנכסים להורות על עריכת תכנית מדידה של החלקה. בנוסף, החליט בית המשפט לבטל את מינויו של כונס הנכסים, לאחר שמצא כי הליך הכינוס נמצא במבוי סתום. על החלטה זו הוגש (ביום 22.10.2008) הערעור שבכותרת.

2.

בהחלטתי (מיום 23.12.2008) התבקשו בעלי הדין להגיש עמדותיהם בשאלה בדבר אופן ההשגה על החלטת בית המשפט המחוזי – האם בדרך של ערעור בזכות או שמא בדרך של בקשה לרשות ערעור. המערערת סבורה כי הדרך הנכונה בנסיבות המקרה להשגה על החלטת בית המשפט המחוזי הינה באמצעות הגשת ערעור. לשיטתה, משמעות החלטתו של בית המשפט המחוזי היא סתימת הגולל על אכיפת פסק הדין וסיכול זכויותיה של המערערת על פיו. לטענתה, על אף שיצא תחת ידו של בית המשפט המחוזי פסק דין בשנת 1996, אין מ דובר בסוף פסוק וטרם הוכרעו כל המחלוקות בין הצדדים באופן סופי. פסק הדין אינו ניתן לביצוע מבלי שבית המשפט יכריע בשאלות האופרטיביות שעל הפרק, כגון הסרת עיקולים ושעבודים הרובצים על הנכס וכן מחלוקת סביב נשיאה בתשלומי מיסים. מכאן טענת המערערת כי החלטת בית המשפט מהווה פסק דין והערעור עליה הוא בזכות. המערערת מוסיפה וטוענת כי החלטת בית המשפט סותמת את הגולל על סיכויי ההוצאה לפועל של פסק הדין ומסכלת את זכויותיה המהותיות ולכן זו החלטה מהותית הנוגעת במישרין לחיוב עצמו. למען הזהירות ולחלופין, למקרה שלא תתקבל עמדתה, מבקשת המערערת להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור מטעמה תוך 7 ימים ממתן החלטה.

3.

עמדת המשיב 1, מנגד, היא כי לא ניתן להגיש ערעור בזכות על החלטת בית המשפט המחוזי. משיב 1 מתנגד לבקשה החלופית להארכת מועד, בטענה כי טעות משפטית של עורך-דין אינה טעם מיוחד להארכת מועד שנקבע בחיקוק, מה גם שסיכויי ההליך קלושים לשיטתו.

4.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי לא ניתן להגיש את ההליך כערעור בזכות. ההחלטה של כב' השופט י' עדיאל מיום 27.7.2008 ניתנה לאחר פסק הדין בתביעה שהגישה המערערת לבית המשפט המחוזי. החלטת כב' השופט עדיאל הכריעה בבקשה, אשר הוגשה לבית המשפט לאחר שנתן את פסק-דינו בהליך שהיה בפניו. לגבי החלטות הניתנות לאחר מתן פסק-דין, נהוג מבחן מהותי, הבוחן האם מ דובר בעניין העומד על רגליו שלו, או שמא בעניין טפל לפסק הדין. "מקום בו ההחלטה נושא הערעור טפלה פסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת', אשר ערעור עליה ייתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז (1) 152).

5.

ההחלטה לבטל את מינויו של כונס הנכסים שמונה לצורך ביצוע פסק הדין איננה, על פי טיבה, פסק-דין העומד על רגליו שלו, אלא החלטה הטפלה לפסק הדין המקורי. אמנם, בין הצדדים נטושות מחלוקות רבות, המקשות על מימוש פסק הדין. אולם החלטת בית המשפט המחוזי אינה מכריעה במחלוקות אלה ולמעשה מפנה את המערערת להגיש תביעה חדשה (ברוח האמור בהחלטה ברע"א 5112/07). עצם העובדה שהסכסוך בין הצדדים טרם הגיע אל קיצו, אין בה כדי להפוך את ההחלטה ל"פסק דין". השאלה היחידה שהתבררה בהחלטה היא האם קיימת אפשרות מעשית לאכיפת פסק הדין באמצעות הליך כינוס הנכסים. מעצם טיבו, מ דובר

בעניין שאינו עומד לעצמו אלא טפל להכרעה המקורית. התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת הוגש, שלא כדין, כערעור בזכות, ודינו להימחק.

6.

אשר לבקשה להאריך מועד להגשת בקשת רשות לערער, שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לה. אמנם, הודעת הערעור הוגשה לאחר שחלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. המערערת הגישה ערעור מתוך סברה מוטעית כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי היא בבחינת "פסק דין", משום שההחלטה הביאה לסיומו של ההליך בבית המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, טעות זו של המערערת מקימה "טעם מיוחד" להארכת מועד, כנדרש בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לעניין הסיבה לעיכוב בהגשת ההליך, ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד. נפסק כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002)). בבחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד", נבחנת השאלה האם מ דובר

בטעות סבירה, טעות שאינה מובנת מאליה וכן נלקחים בחשבון מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(4) 702); כן ראו, בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר (לא פורסם, 11.5.2008)).

7.

במקרה שלפניי אין בידי לקבוע כי הטעות של המערערת לגבי אופן סיווגה של ההחלטה הינה בלתי סבירה. אופן סיווג ההחלטה בנסיבות המקרה אינו דבר מובן מאליו. אשר לאינטרס ההסתמכות של המשיב, לא נטען לפניי כי המשיב פיתח ציפייה ממשית לסופיות הדיון, מה גם שממילא הסכסוך בין הצדדים לא הגיע לקיצו והצדדים אף הועמדו על האפשרות שתוגש תביעה חדשה לאכיפת פסק הדין. אכן, המשיב לא הראה כי הסתמך על המועד להגשת בקשה לרשות ערעור או על האיחור וכי נגרם לו נזק בשל הגשת ההליך באיחור. שיקול נוסף שעמד לנגד עיני בשאלה האם להאריך את המועד הוא שיש לנקוט מדיניות ליבראלית יחסית לגבי השגות על החלטות הניתנות לאחר פסק דין סופי (ראו, דברי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין בבש"א 8021/06 קרול נ' עו"ד כהן (לא פורסם, 24.6.2007). לאור מכלול השיקולים שפורטו, באתי לכלל מסקנה כי יש מקום להאריך את המועד להגשת בקשת רשות לערער, תוך התניית הגשתה בתשלום הוצאות למשיב 1. התנייה זו נדרשת בנסיבות העניין, נוכח העובדה שמחדל דיוני של המערערת גרם להתדיינות שלפניי, ולהוצאות שנשא בהן המשיב 1 בקשר להתדיינות זו.

התוצאה היא, כי הערעור שבכותרת נמחק. המערערת תוכל להגיש בקשת רשות לערער תוך 7 ימים מקבלת החלטה זו. בקשת הרשות לערער תתקבל לרישום רק אם תמציא המערערת למזכירות בית המשפט אישור כי שילמה למשיב 1 הוצאות בסך של 2,000 ₪. ההחלטה תתויק בתיק הבקשה לרשות ערעור, לכשיפתח.