בש"מ 2001/13 עיריית רמת השרון נ. בית בלב בע"מ

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (כב' השופטת נ' אהד) מיום 28.1.2013, בו קיבל עתירה שהגישה המשיבה לביטול החלטת המבקשת להשית עליה היטלי פיתוח וסלילה.

בבקשה צוין כי פסק הדין הומצא למשרד בא-כוח המבקשת ביום 6.2.2013 וכי זה סבר בתום לב כי נתונים היו לו 45 ימים להגשת הערעור, ורק כאשר הגיע להגישו ביום 14.3.2012 - טרם שחלף המועד האמור - הסתבר לו כי נתונים היו לו רק שלושים ימים להגשתו. המבקשת מדגישה כי מתן הארכה לא יפגע באינטרס ההסתמכות של המשיבה שכן לאחר מתן פסק הדין התקיימו ביניהן מגעים והיא הבהירה לה כי בכוונתה להגיש ערעור, ועוד היא טוענת כי סיכויי הערעור טובים וכי לערעור משמעויות כבדות משקל על קופתה הציבורית כמו גם על דיני המיסוי המוניציפאלי.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה כבר ביום 28.1.2013 הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים באמצעות "נט המשפט" ומנין הימים להגשת הערעור מתחיל במועד זה, ומכל מקום באותו המועד ידעה עליו המבקשת סובייקטיבית. עוד טוענת המשיבה כי הבקשה אינה מגלה "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך; כי סיכויי הערעור קלושים; וכי בניגוד לנטען אין מדובר בפסק דין אשר לו השלכות כבדות משקל.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי החלטתי להיעתר לבקשה תוך חיוב המבקשת בהוצאות המשיבה.

אכן, על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה, ולא למותר לציין בהקשר זה כי לא אחת נקבע כי תקופת 30 הימים הנתונה לבעל דין להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) היא בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"ם 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)).

יחד עם זאת, הפסיקה עמדה על כך שגם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים (29.1.2002)). במקרה דנן סבורני כי מספר שיקולים מטים את הכף אל עבר מתן ארכה להגשת ההליך.

ראשית, המבקשת ציינה כי פסק הדין הומצא לידי בא-כוחה ביום 6.2.2013, והאסמכתא שצירפה המשיבה אינה מוכיחה את טענתה כי פסק הדין הומצא כדין לידי בא-כוח המבקשת כבר ביום בו ניתן (28.1.2013). יודגש בהקשר זה כי אף אם המבקשת אכן ידעה כי ניתן פסק דין בעניינה קודם למועד המצאת פסק הדין לידיה (וגם זאת לא הוכח כדבעי), הרי שהמשיבה לא הצביעה על קיומן של "נסיבות מיוחדות, העולות כדי חוסר תום לב והשתק בעל דין" המצדיקות לסטות מדרך המלך אשר על פיה מונים את הימים הנתונים להגשתו של הליך ערעורי ממועד ההמצאה של ההחלטה עליה נסב הערעור (ראו: בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס , פסקאות 6-7 (13.11.2007);

רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ , פסקאות 18 ו- 23 (8.7.2010); רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע''מ , פסקאות 13-15 (8.7.2007)). אשר על כן, המועד האחרון להגשת הערעור חלף ביום 10.3.2013 (יום 8.3.2013 חל ביום ו'), והבקשה - אשר הוגשה ביום 14.3.2013 - הוגשה באיחור של ארבעה ימים. איחור זה הינו קל יחסית וכידוע משך האיחור הוא שיקול רלבנטי בבחינת השאלה האם קיים "טעם מיוחד" למתן ארכה (ראו והשו בש"א 8199/12 רביבו נ' PMN VERWALTUNGS UND BETEILGUNGS (20.11.2012)).

שנית, בא-כוח המבקשת צירף לבקשתו תצהיר והתרשמתי כי טעותו אכן אירעה בתום לב וכי טענת הטעות שהעלה הינה כינה, והמשיבה לא טענה מנגד כי שינתה מצבה לרעה בשל האיחור בהגשת ההליך. כן יש ליתן משקל לטענת המבקשת לפיה יידעה את המשיבה כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין, טענה אשר לא נסתרה בתגובת המשיבה. בהתחשב באמור ובשים לב לעובדה שההליך אשר הגשתו מתבקשת הינו ערעור בזכות, סבורני כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אין מקום לחסום את דרכה של המבקשת להעלאת טענותיה בבית משפט זה, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור שצורפה לבקשה שבפניי באישור שתציג המבקשת, בתוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו, לפיו שילמה למשיבה הוצאות בסך של 2,000 ש"ח.

לאחר שיוצג אישור כאמור תפתח המזכירות תיק עע"ם בו תתויק הודעת הערעור המצורפת לבקשה כמו גם החלטתי זו.

בשולי הדברים יצוין כי נוכח תוצאה זו התייתרה בקשתה של המבקשת (אשר הובאה בפניי היום) למתן רשות להשיב לתגובת המשיבה.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.