בש"מ 1982/13 אברהם נתנאל נ. חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהת

1.

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיאה מ' רובינשטיין) מיום 31.12.2012, בו דחה את עתירת המבקש להורות כי הוא "זכאי" ולחלופין "דייר ממשיך" לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח-1998.

בבקשה, אשר הוגשה ביום 14.3.2013, צוין כי פסק הדין הומצא למשרדו של בא-כוח המבקש ביום 17.1.2013 וכי האיחור בהגשת ההליך נבע מכך שזה סבר כי נתונים היו לו 45 ימים להגשת ההליך. כן ציין בא-כוח המבקש כי משהסתברה לו טעותו ביקש להגיש ביום 3.3.2013 בקשה להארכת מועד אליה צורף עותק של הודעת הערעור, אך במזכירות בית המשפט נאמר לו כי עליו לצרף את עמדות המשיבות ביחס לבקשה והוא אכן פנה לבאי כוח המשיבות באותו היום לקבלת עמדתם. לטענתו האיחור הנוסף בהגשת ההליך נגרם בשל המתנתו לתגובת המשיבות (אשר לא נתקבלה עד למועד הגשת הבקשה).

המשיבות מתנגדות לבקשה.

2.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפניי החלטתי להיעתר לבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבות.

יש טעם בטענת המשיבות לפיה על דרך הכלל טעות במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הליך ערעורי בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה, ולא למותר לציין בהקשר זה כי לא אחת נקבע כי תקופת 30 הימים הנתונה לבעל דין להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים (תקנה 33 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000) היא בבחינת דין "ידוע וברור" (ראו בש"ם 2691/09 שוורץ ואח' נ' משרד הביטחון - מדינת ישראל , פסקה 3 (119.5.2009)).

יחד עם זאת, וגם כך נקבע לא אחת, גם כאשר איחור בהגשת הליך ערעורי נובע מטעות שבדין יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הייחודיות ואין לשלול באופן גורף מתן ארכה (ראו למשל רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים

(29.1.2002)). במקרה דנן קיימים מספר שיקולים אשר לגישתי יש בהם להטות את הכף אל עבר מתן ארכה להגשת ההליך. ראשית, בא-כוח המבקש צירף לבקשתו תצהיר ממנו עולה כי נעשה על ידו ניסיון להגיש את ההליך בצירוף בקשת ארכה ביום 3.3.2013, המועד האחרון אשר סבר בשגגה כי בו רשאי הוא להגישו. נראה כי מכך ניתן למוד כי אכן מדובר בטעות שאירעה בתום לב וכי טענת הטעות שהעלה בא-כוח המבקש הינה כינה. שנית, המשיבה 2 ציינה בתגובתה כי יש ליתן משקל לכך שהבקשה עצמה לא הוגשה בתוך המועד אשר בא-כוח המבקש סבר שנתון לו להגשת ההליך, אך בא-כוח המבקש צירף את פנייתו לבאי כוח המשיבות מיום 3.3.2013 בה ביקש את עמדתם ביחס לבקשתו להארכת מועד, ועל כן אין מקום לזקוף לחובת המבקש את עשרת הימים הנוספים אשר חלפו עד להגשת הבקשה בפועל. כמו כן, המשיבות לא הצביעו בבקשתן על נזק כלשהו אשר ייגרם להן כתוצאה מקבלת הבקשה ולא טענו כי שינו מצבן לרעה בשל האיחור בהגשת ההליך, ולצד כל אלו ראוי ליתן משקל למהות ההליך אשר הגשתו מתבקשת - ערעור בזכות על החלטה הנוגעת לזכאותו של המבקש לדיור ציבורי.

לאחר שאיזנתי בין כלל השיקולים הצריכים לעניין, ומבלי להביע כל עמדה לגבי סיכויי ההליך לגופו, סבורני כי בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן אין מקום לחסום את דרכו של המבקש להעלאת טענותיו בבית משפט זה, אך להתנות את קבלתה לרישום של הודעת הערעור שצורפה לבקשה שבפניי באישור שיציג המבקש, בתוך שבעה ימים ממועד המצאת החלטה זו, לפיה שילם לכל אחת מן המשיבות הוצאות בסך של 750 ש"ח.

לאחר שיוצג אישור כאמור תפתח המזכירות תיק עע"ם בו תתויק הודעת הערעור המצורפת לבקשה שבפניי כמו גם החלטתי זו.

המזכירות תמציא החלטה זו לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.