פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
בש"ם
5414/07 - א'
בפני:
כבוד הרשם יגאל מרזל
המבקשים:
1. נב-בט יזמות בע"מ
2. זהר הרשנזון
נ ג ד
המשיבות:
1. חיים קליאוט בע"מ
2. הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון
3. המועצה הארצית לתכנון ובניה
4. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז בניה
בקשה להארכת מועד להגשת ערעור
החלטה
1.
לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (מיום 13.5.07). עניינה של העתירה המנהלית בבית המשפט קמא היה התנגדות המשיבה 1 להחלטת הועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, (להלן: הועדה המקומית),לאשר תכנית להקמת תחנת תדלוק חדשה, (להלן: התכנית). בית המשפט קמא קיבל את העתירה וביטל את החלטת הועדה המקומית לאישור התכנית, מכאן הערעור.
2.
המבקשים טוענים כי סברו שהמועד הקצוב להגשת ערעור על פסק דין בעתירה מנהלית הינו 45 ימים. משיחה שקיימו עם
בא כוח המשיבה 1 התבררה להם טעותם. כעת עותרים המבקשים להארכת מועד בת 6 ימים, עד למועד הגשת כתב הערעור (19.6.07). לטענתם, הארכת המועד המבוקשת לא תסב למשיבים כל נזק, וסיכוייהם בהליך גבוהים במיוחד משום שפסק הדין נשוא הערעור בטעות יסודו. יתרה מכך, ערעורם מעלה
לדיון סוגיה חשובה שטרם הוכרעה בבית המשפט.
המשיבה מס' 2 אינה מתנגדת למתן הארכה המבוקשת.
3.
משיבה מס' 1 מתנגדת לבקשה. לטענתה, הנימוק לאיחור בהגשת הערעור - טעות הנוגעת לדין - אינו יכול להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת הערעור. עוד נטען כי סיכויי ההליך אינם טובים. חיזוק לכך נלמד מהעובדה שהמשיבה 2 לא מצאה לנכון לתקוף את פסק הדין נשוא העתירה וכי המערערים עצמם הגישו עתירה מנהלית חדשה בנדון לפני בית המשפט קמא. לבסוף טוענת המשיבה
כי במאזן האינטרסים בינה לבין המערערים, נוטה הכף לטובתה, וזאת
משום היותה זכאית לפתח ציפייה לגיטימית לסופיות ההליך. גם המשיבות 3-4 מבקשות לדחות את הבקשה מטעמים דומים.
4.
לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה באתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. סעיף 33(א) לתקנות בתי המשפט
לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות), קובע כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט הוא שלושים ימים. המבקשים טעו טעות שבדין באשר למניין הימים . המועד האחרון להגשת ערעור על פסק הדין היה 13.06.07. הבקשה דנן הוגשה ביום 19.06.07.
סעיף 38 לתקנות קובע צורך בקיומו של"טעם מיוחד" על מנת שניתן יהיה להאריך את המועד הקבוע בתקנות. אכן, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד, בייחוד מקום בו הצד שכנגד לא הסתמך על עמדה זו (השוו: רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ( לא פורסם, 29.01.2002). אולם הדין בשאלת המועד בהליך דנן הוא ברור והוא קבוע בתקנות. טעותם של המבקשים היא טעות שבנקל ניתן היה להימנע ממנה, בייחוד שעה שמדובר בבעלי דין מיוצג ים. ממילא, קטן עד למאוד משקלה של טענת "טעות שבדין" בהקשר זה, "כטעם מיוחד" להארכת המועד (וראו גם החלטתי בבש"מ 11007/07 המועצה המקומית פרדס חנה נ' סגלוביץ עבודות עפר בע"מ , (לא פורסם, 19.1.2005)). זאת ועוד מקובלת עלי דעת המשיבים, כי בחלוף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור יכולים בעלי הדין במקרה שלפני על נסיבותיו, לבסס הסתמכות לגיטימית כי פסק הדין בעניינם הינו חלוט. אכן, המבקשים הודיעו על כוונתם לערער שעה שהגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין נשוא הערעור למשך 14 ימים לבית המשפט קמא. משחלפו 14 ימים ולא הוגש ערעור או בקשה להארכת מועד עיכוב ביצוע יכלה המשיבה 1 לצאת מנקודת הנחה סבירה כי המערערים החליטו שלא לערער על פסק הדין. שילוב משקלה ואופייה של הטעות יחד עם הסתמכות הצד שכנגד ומשך האיחור, אינו מבסס על כן "טעם מיוחד" וממילא מצדיק הענקת הארכת המועד המבוקשת.
5.
התוצאה היא על כן, כי דין הבקשה להידחות.
ניתנה היום, ט"ו באב
תשס"ז (30.7.2007).
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם