בש"א 1299/09 סשא שלומוב נ. גדעון דובר

1.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ) שדן בתביעה לסעד הצהרתי, להכיר בזכויות המשיבים ברכוש משותף בו תפסו המבקשים חזקה ולחייב את המבקשים לשלם למשיבים את חלקם בדמי שכירות שנגבו בגין הרכוש. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וכן חייב את המבקשים בהוצאות משפט בסך 30,000 ₪. פסק הדין ניתן ביום 8.12.2008.

2.

הבקשה לפניי הוגשה ביום 11.2.2009. על פי הנטען בה, פסק הדין הומצא למבקשים ביום 23.12.2008. ביום 28.12.2008 הגישו המבקשים בקשה לתיקון טעות חישוב בפסק הדין. לאחר תגובת המשיבים נדחתה הבקשה, בהחלטה מיום 21.1.2009. לטענת המבקשים, הערעור לא הוגש במועד בשל סברה מוטעית של בא-כוחם לגבי מניין הימים להגשת הערעור כאשר הוגשה בקשה לתיקון טעות. המבקשים מציינים נסיבות נוספות מלבד הטעות, המצדיקות לשיטתם להיעתר לבקשה. לדבריהם, נעדרה מזכירתו של בא-כוחם מיום 2.2.2009 עד ליום 8.2.2009 בשל מחלה, ואילו יום 10.2.2009 היה יום שבתון (יום בחירות). בנוסף, הסעדים על פי פסק הדין אינם מגובשים שכן חלק מהחיובים הכספיים תלויים בפסק דין שעתיד להינתן על ידי כב' השופט י' שפירא בתביעה נפרדת של שכנים אחרים באותו בית משותף. מכאן, כך נטען, שלא נגרם למשיבים נזק בשל האיחור המזערי בהגשת הערעור. המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, ידעו המבקשים, באמצעות בא-כוח הקודם, כבר ביום 10.12.2008 על מתן פסק הדין, עת פנה אליהם בא-כוח המשיבים בכתב והמציא העתק של פסק הדין.

3.

לאחר עיון בעמדות הצדדים ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. גם בהנחה שיש למנות את המועד להגשת הליך מיום 23.12.2008, המועד בו פסק הדין הומצא כדין לידי המבקשים, ולא ממועד מוקדם יותר בו ככל הנראה ידעו המבקשים על פסק הדין, גם אז חל איחור בהגשת ההליך. אמנם מ דובר באיחור של שלושה ימים, אך כדי להתגבר על איחור זה נדרשים "טעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984). ההלכה הפסוקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות, טעות שבדין עשויה להקים טעם מיוחד. נפסק כי "אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד (רע"א 9073/01 פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות (לא פורסם, 29.1.2002)). בבחינת השאלה האם הטעות מקימה "טעם מיוחד", נבחנת השאלה האם מ דובר

בטעות סבירה, טעות שאינה מובנת מאליה וכן נלקחים בחשבון מהותו של האינטרס העומד על הפרק, כמו גם האינטרסים הנגדיים של בעלי הדין האחרים, ובראשם אינטרס ההסתמכות (ראו, בש"א 6708/00 אהרן נ' אהרן , פ"ד נד(4) 702).

4.

במקרה שלפניי, טעותם של המבקשים ביחס למועד להגשת ההליך אינה מקימה "טעם מיוחד" להארכת מועד. סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, הדן בתיקון פסק דין, קובע אמנם דחייה של תחילת מרוץ המועדים להגשת ערעור, אך תחולת הוראה זו מותנית בכך שפסק הדין תוקן באופן שתוכנו השתנה (סעיף 81(ג) לחוק). כאשר בקשה לתיקון פסק דין נדחית, אין כל שינוי במועד בו החל מרוץ המועדים. הדין לגבי מועדי הערעור בנסיבות אלה הוא בבחינת דין ברור, מושרש וידוע. על כן הטעות בעניין זה אינה טעות בלתי נמנעת באורח סביר, המקימה כשלעצמה "טעם מיוחד", מה גם שתצהירו של בא-כוח המבקשים, שהוגש בתמיכה לבקשה, אינו מבאר די הצורך פשר הטעות וכיצד אירעה. לא מצאתי כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מתווספות לטעות שבדין ומצדיקות הארכת המועד. המשיבים לא הועמדו על כוונת המבקשים להגיש ערעור, הגם שבין הצדדים התנהלו חילופי דברים בקשר לביצוע החיובים על פי פסק הדין. המשיבים אף קיבלו מידי המבקשים חלק מהתשלום שנקבע בפסק הדין, דבר שהגביר את הסתמכותם על סופיות ההליך.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.