בש"א 4697/21 מדינת ישראל נ. פלונית

1.

בית משפט נתן פסק דין ובגדרו הורה לצדדים להשלים טענות בשאלת ההוצאות בהליך. מאימתי יש למנות את המועד להגשת ערעור על פסק הדין – האם ממועד מתן פסק הדין או שמא מעת מתן ההחלטה בעניין ההוצאות? שאלה זו עלתה בגדר ההליך שבכותרת.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

2.

ואלה העובדות הצריכות לעניין: המשיבה נפצעה קשה בתאונה שנגרמה בשנת 2008 עקב נפילתה לאחור מאופנוע ים. בבית החולים בו אושפזה בעקבות התאונה נמצא כי הסילון של אופנוע הים גרם לה לקרעים גדולים בפרינאום, ברקטום ובווגינה. עוד נגרם לה קרע מוחלט של הסוגרים ושבר בעצם הזנב, כך שבמשך שנים היא נאלצה לחיות עם שקית הפרשות חיצוניות ("סטומה"). סדרת ניתוחים שעברה שיפרו את מצבה של המשיבה באופן משמעותי, אולם היא עדיין סובלת מאי-שליטה חלקית בסוגרים, הצפויה להימשך כל חייה, ונותרה לה נכות רפואית בשיעור של 52%. המשיבה הגישה תביעת נזיקין בשל נזקי התאונה גם נגד המדינה, היא המבקשת בהליך שבכותרת. תביעה זו התבררה בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט ש' פרידלנדר ; ת"א 32354-01-13).

3.

בפסק דינו מיום 27.4.2021 קבע בית המשפט המחוזי כי התאונה שעברה המשיבה לא הייתה מתרחשת אילו המדינה, בכובעה כאחראית לבטיחות השיט, הייתה מחייבת את המשיטים והנוסעים בלבוש מגן מתאים ובהדרכה מתאימה. לפיכך, נקבע כי המדינה התרשלה בקיום חובותיה כמאסדרת וכי יש להעמיד את שיעור חבותה על 40% מן הנזק הכולל שנגרם למשיבה. בית המשפט קבע כי שיעור חבות זה עולה לכדי סכום של 400,000 ש"ח, וחייב את המדינה בתשלום סכום זה לידי המשיבה. בנוסף, בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי המשיבה רשאית להגיש בקשה לשומת הוצאות משפט עד ליום 16.5.2021, וקבע תזכורת פנימית ליום 17.5.2021.

4.

ביום 6.5.2021 הגישה המשיבה בקשה לשומת הוצאות משפט, וביום 10.5.2021 הוגשה מטעמה בקשה משלימה לעניין זה. לאחר שהוגשו כתבי טענות נוספים, שאינם נדרשים לענייננו, הגישה המשיבה ביום 15.6.2021 בקשה למתן פסיקתה בהסכמת הצדדים הכוללת שומת הוצאות ושכר טרחת עורך דין. ביום 18.6.2021 נחתמה הפסיקתה על-ידי בית המשפט המחוזי.

5.

ביום 4.7.2021 הגישה המדינה את הבקשה שבכותרת להארכת המועד להגשתו של הערעור, לה צורף כתב הערעור. המדינה טענה כי הבקשה מוגשת "למען הזהירות" שכן את המועד להגשת ערעור על פסק הדין יש למנות מהמועד שבו ניתנה הפסיקתה. זאת, כך נטען, משום שהפסיקתה מהווה החלטה משלימה לפסק הדין וניתן לערער עליה בזכות יחד עם הערעור על פסק הדין. יחד עם זאת, המדינה הוסיפה וביקשה כי ככל שנפלה שגגה באופן חישוב המועדים להגשת הערעור, תינתן לה הארכת מועד קצרה של 5 ימים, עד להגשתו בפועל. המדינה טענה כי הבהירה למשיבה, מספר פעמים, כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין.

6.

המשיבה מצידה טענה כי דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה יש למנות את הימים להגשת הערעור על פסק הדין מיום מתן פסק הדין ולא מיום מתן הפסיקתה. בעניין זה נטען כי ההליך למתן פסיקתה ושומת ההוצאות הוא הליך העומד בפני עצמו ואין בפסיקתה שניתנה כדי לתקן את פסק הדין או להשלימו. המשיבה הוסיפה וטענה כי היא כלל לא הייתה מחויבת להגיש בקשה לשומת הוצאות ואילו לא הייתה מוגשת בקשה מטעמה הרי שלא הייתה ניתנת פסיקתה. עוד נטען כי המדינה כלל לא הבהירה כי בכוונתה להגיש ערעור על פסק הדין וכי הבקשה אינה מניחה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור, וזאת בין השאר נוכח סיכויי ההליך והסתמכותה של המשיבה על סופיות הדיון.

דיון והכרעה

המועד להגשת ערעור – מיום מתן פסק הדין או מיום מתן ההחלטה בעניין ההוצאות?

7.

השאלה שעולה, אם כן, היא מאימתי יש למנות את המועד להגשת ערעור על פסק דין שלאחריו ניתנה החלטה המורה על הוצאות משפט – מיום מתן פסק הדין העיקרי או מיום מתן ההחלטה בעניין ההוצאות. שאלה זו הושארה בצריך עיון בהחלטתו של כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 6822/12 משרקי נ' אייזנבך (29.11.2012), פיסקה 9 (להלן: עניין משרקי ) וכן בהחלטות של רשמות בית משפט זה (ראו: בש"א 8302/13 לוי נ' חיפה כימיקלים בע"מ , פיסקה 3 (26.3.2014); בש"א 9262/20 קנובלוך נ' חכמון , פיסקה 18 (18.3.2021)).

8.

לאחר ששקלתי בדבר הגעתי לכלל מסקנה כי במקרה שבו בית המשפט הורה לצדדים בגדרי פסק דין על השלמת טיעון בשאלת ההוצאות – יש למנות את הימים להגשת ערעור על פסק הדין מיום הינתנו ולא מיום מתן ההחלטה בעניין ההוצאות. אפרט את טעמיי לכך.

9.

על מנת להכריע בשאלת המועד להגשת הערעור על פסק הדין, יש להקדים ולברר כיצד לסווג החלטה המאוחרת לפסק דין שבמסגרתה הורה בית המשפט על השתת הוצאות משפט. כידוע, המבחן הנוהג לצורך סיווגן של החלטות הניתנות לאחר פסק דין הוא מבחן מהותי, המתמקד בשאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת, כגון החלטה שעניינה ביצוע פסק הדין גרידא, שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו, שאז יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף הנתון לערעור בזכות (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד , פ"ד מט(1) 299 (1995); ע"א 3680/11 AIG

ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר

(17.7.2011); רע"א 4476/20 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלג , פיסקה 7 (16.9.2020)).

10.

החלטה שעניינה פסיקת הוצאות כוללת למעשה הטלת חיוב כספי, לעיתים משמעותי, על אחד מן הצדדים להליך, וככזו מהווה היא רכיב משמעותי מן החיוב עצמו. משום כך, אין לראות בהחלטה מסוג זה כהחלטה "טפלה לפסק הדין" או כהחלטה

שעניינה ביישומו, אלא כהחלטה אשר מהווה במהותה "פסק דין". ואכן, בפסיקה נקבע כי במקרים שבהם בית המשפט מורה לצדדים במסגרת פסק הדין עצמו להגיש טיעונים בנוגע לשאלת הוצאות ההליך – הן באשר לזהות החייב בתשלומן והן באשר לגובהו של סכום ההוצאות – ניתן להשיג על ההחלטה המאוחרת שניתנת בעניין ההוצאות בדרך בה משיגים על פסק הדין. היינו, ככל שקיימת זכות ערעור על פסק הדין, כך גם קיימת זכות ערעור על ההחלטה המטילה הוצאות, וככל שההשגה על פסק הדין טעונה רשות, כך גם ההחלטה המורה על הטלת הוצאות (ראו מבין רבים: בש"א 1653/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' כתר פלסטיק בע"מ (20.4.2006); ע"א 853/06 אזולאי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 3 (23.11.2006); רע"א 8557/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק מושב שיתופי להתיישבות של הפועל המזרחי בע"מ , פיסקה 13 (31.7.2011); ע"א 7069/14 אורות העמקים חב' לשיווק ויבוא חומרי חשמל בע"מ נ' גוויס ס. פ. אי (12.11.2014) (להלן: עניין אורות העמקים ); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 146 (מהדורה שלישית, 2012)) (להלן: בן-נון וחבקין )). להשלמת התמונה יצוין כי במקרים שבהם בית המשפט קבע בפסק הדין מי מבעלי הדין יישא בהוצאות ומעיד על עצמו בהחלטתו כי קם מכיסאו וסיים מלאכתו, ככל שהוגשה לאחר מכן בקשה לשומת הוצאות וזו הוכרעה בהחלטה שיפוטית (על-ידי שופט או רשם), תיחשב החלטה זו כ"החלטה אחרת" לעניין דרך ההשגה עליה (ראו: ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס , פיסקה 5 (19.7.2012); ע"א 6516/13 שחר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (19.3.2014)).

11.

אם כן, החלטה המורה על הטלת הוצאות משפט או על סכומן בהמשך לפסק דין שניתן בהליך, תסווג כ"פסק דין" (להבדיל, כאמור, מהחלטה המכריעה בבקשה לשומת הוצאות לאחר שבית המשפט קם מכיסאו, אשר תסווג כ"החלטה אחרת"). כעת, עלינו להמשיך ולבחון מה הזיקה הדיונית שבין החלטה זו, המהווה כאמור "פסק דין", לבין פסק הדין העיקרי בהליך. בעניין משרקי הצביע כב' השופט זילברטל על שלוש אפשרויות דיוניות ביחס לשאלה זו: לפי אפשרות אחת, ההחלטה בעניין ההוצאות מהווה פסק דין משלים או פסק דין נוסף, כך שלפנינו שני פסקי דין שונים. לפי האפשרות השנייה, עסקינן בהחלטה אשר נבלעת ומתמזגת בפסק הדין המקורי ועל כן היא מהווה חלק ממנו. לפי האפשרות השלישית, יש לראות בפסק הדין כ"החלטה אחרת" ואת ההחלטה בעניין ההוצאות כ"פסק הדין" הסופי בהליך.

12.

על מנת להכריע בין אפשרויות אלה, יש לשוב ולהזכיר מושכלות ראשונים בשאלת האופן שבו יש לסווג החלטות שיפוטיות –

כ"החלטה אחרת" או "פסק דין".

המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות הוא "מבחן הסופיות" או מבחן "סגירת התיק", שעיקרו בשאלה האם ההחלטה נשוא הדיון סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל , פיסקה 4 (17.8.2006); בע"מ 3240/13

פלונית נ' פלוני , פיסקה י' (14.7.2013)). בפסיקה הושרש מבחן עזר נוסף לשאלת ההבחנה בין "פסק דין" ובין "החלטה אחרת", הוא "מבחן הסעד", לפיו ככל שניתן או נשלל סעד כלשהו בהחלטת בית המשפט הרי שמדובר ב"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 363, 365 (1997); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הועדה המקומית נתניה , פיסקה 5 (29.5.2011); בן-נון וחבקין , בעמ' 107).

13.

החשוב לענייננו הוא כי החלטה שיפוטית המסיימת את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או ביחס לחלק מן הסעדים שהתבקשו בתובענה תוגדר כ"פסק דין חלקי" (ראו: ב"ש 130/87 שנסי

נ' גלעדי , פ"ד מא(4) 707, 714 (1987) (להלן: עניין שנסי ); ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס - חברה לשיווק בע"מ , פ"ד מג(1) 106 (1989) (להלן: עניין פנון ); בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014); ע"א 1735/19 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת , פיסקה 15 (20.2.2020), וההפניות שם (להלן: עניין פלונית ); בן-נון וחבקין , בעמ' 107). היינו, גם החלטה שאינה מסיימת את מלאכת השיפוט כולה – כלומר אינה סוגרת את התיק בכללותו – עשויה להיחשב לעיתים "פסק דין חלקי". "פסק דין חלקי", מעצם טיבו ובשונה מ"החלטה אחרת", מסיים את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מן הסעדים אשר נתבעו במסגרת התובענה. ככזה, עומד הוא בפני עצמו ואינו מהווה שלב ביניים בדרך לבירור סופי של התובענה, ולא למותר לציין כי לא מן הנמנע שבהליך משפטי יינתנו מספר פסקי דין שעל כל אחד מהם תקום זכות ערעור (ראו: ע"א 3832/10 מיטרני נ' מחלוף , פיסקה 17 (10.8.2010) (להלן: עניין מיטרני )).

14.

חשוב להדגיש כי החלטה שיפוטית תסווג כ"פסק דין חלקי" רק במקרה שבו היא הכריעה באופן סופי בחלק מן הסעדים שהתבקשו בתביעה, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב. היינו, החלטה שיפוטית תסווג כ"פסק דין חלקי" במקרים שבהם הוטלה על מי מהצדדים חובת תשלום מיידית, וזאת לאחר "שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים" (ראו: ע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח , פ"ד נו (ט) 104, 109 (2002); רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ , פיסקאות 6-3 (20.5.2012); רע"א 8671/16 דורון נ' גלעד , פיסקה 18 לפסק דינו של כבוד השופט נ' סולברג ופיסקה 2 לפסק דינו של כבוד השופט צ' זילברטל (21.2.2017); ע"א 7790/10

MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ , פיסקאות 10-8 (2.12.2010); ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי (6.5.2020); ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני (29.6.2020)).

15.

מן המסגרת הנורמטיבית שהובאה לעיל עולה, אפוא, כי אין מנוס מלקבוע שלפנינו שני פסקי דין: הראשון – פסק הדין ה"עיקרי" שהכריע בסעדים שנתבעו בהליך; והשני – פסק הדין שהכריע בנושא ההוצאות. זאת משום שבפסק הדין ה"עיקרי" בהליך בית המשפט פסק באופן סופי בסעדים שהתבקשו בתביעה באופן שאינו מצריך ממנו להידרש למחלוקות אלה שוב, ולמעשה הותיר סעד אחד ויחיד ללא הכרעה – הוא החיוב בהוצאות (ראו והשוו: ע"א 4087/16 סחוט טרי 2007 בע"מ נ' אקו אלפא בע"מ , פיסקה 4 (4.7.2017)). מכאן המסקנה כי המבחנים שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה ביחס לסיווג החלטות שיפוטיות, מטה למעשה את הכף אל עבר האפשרות הראשונה שהובאה בעניין משרקי הנ"ל, לפיה עניין לנו בשני פסקי דין נפרדים הנתונים לערעור בזכות.

16.

משהגעתי למסקנה זו, הרי שהתוצאה היא כי פסק הדין בעניין ההוצאות אינו מאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין ה"עיקרי" בהליך. זאת משום ש"פסק דין חלקי" הוא פסק דין לכל דבר ועניין ובכלל זה לעניין המועדים להגשת ערעור עליו. משום כך, בהיעדר החלטה בדבר מתן הארכת מועד המתירה זאת, לא ניתן יהיה לערער על "פסק דין חלקי" במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בהליך, וזאת בניגוד לאפשרות לערער על החלטות ביניים שניתנו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי, אשר מוסדרת בתקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ; ראו: עניין שנסי ; עניין פנון , בעמ' 110; עניין פלונית , בפיסקה 15).

17.

התוצאה אליה הגעתי מתחייבת מהכללים שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה באשר לסיווג החלטות שיפוטיות, אולם יש לה אף יתרונות דיוניים. תקנה 152 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי ההוצאות יפסקו "בתום הדיון", אולם הניסיון המעשי מלמד כי לא ניתן לדעת מהו פרק הזמן הצפוי לפסיקת הוצאות ולעיתים הדבר אף עשוי לארוך פרק זמן לא מבוטל (כפי שמעיד המקרה דנן). דחיית המועד להגשת ערעור עד לפסיקת ההוצאות עשויה להביא להתארכות הליכי הערעור ולחוסר ודאות באשר למסגרת הזמנים להגשתו.

18.

מנגד, לא נעלם מעיני שלהחלטה בפסיקת הוצאות עשויה להיות השפעה על מכלול השיקולים בהגשתו של ערעור על פסק הדין ה"עיקרי" בהליך, וניתן לטעון כי יש הגיון מעשי במניית הימים להגשתו של ערעור רק לאחר שבית המשפט ישלים את התייחסותו לשאלת ההוצאות. אולם, אני סבורה כי המענה לקושי זה מצוי בשני כלים דיוניים מרכזיים:

האחד, הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין ה"עיקרי", עד לאחר הכרעת בית המשפט בסוגיית ההוצאות. היינו, בעל דין ששוקל הגשת הליך ערעורי על פסק דין, רשאי כמובן להגיש לבית המשפט בקשה להארכת מועד להגשתו של ההליך הערעורי עד לאחר ההכרעה בסוגיית ההוצאות. בבקשות מעין אלה ינקוט בית המשפט בגישה ליברלית ומקלה, בעיקר במקרים שבהם הבקשה הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הערעור על פסק הדין או במקרים שבהם בעל הדין הוכיח כי הייתה בהחלטה המאוחרת בעניין ההוצאות כדי להשפיע באופן ממשי על כוונתו להגיש ערעור על פסק הדין העיקרי בהליך.

השני, הגשת ערעור על פסק הדין ולאחר מכן, במקרה הצורך, הגשת בקשה לתיקון הערעור כך שיהיה מכוון גם להחלטה המאוחרת בעניין ההוצאות. לא למותר לציין כי בעבר נעתרו רשמי בית משפט זה לבקשות מעין אלה והורו על תיקון הודעות ערעור כך שיתייחסו גם להחלטה מאוחרת שניתנה בעניין הוצאות (ראו, למשל: עניין אורות העמקים ; ע"א 2050/17 גלבוע נ' קונדה (23.7.2012) ע"א 1397/13 לדני נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית (12.6.2014); ע"א 1563/18 החברה הכלכלית לפיתוח כפר סבא בע"מ נ' קן התור הנדסה ובנין בע"מ (06.03.2019)).

19.

קושי נוסף שעולה מהתוצאה אליה הגעתי נעוץ בכך שהאמור עד כה נכון ככל שעסקינן במקרה שבו ההחלטה בעניין ההוצאות ניתנת לאחר שבית המשפט נתן לצדדים בגדרי פסק הדין הוראות להגשת טענות באשר לסוגיית ההוצאות. אולם, התוצאה עשויה להיות שונה במקרה שבו פסק הדין שותק לחלוטין בשאלת ההוצאות. במקרים אלה, שבהם בית המשפט שותק לחלוטין בעניין ההוצאות, נקבע בפסיקה כי יש לראות בשתיקתו כהשמטה מקרית הניתנת לתיקון מכוח הסמכות הנתונה בסעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ; ראו: בר"ם 5720/05 גופר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה (5.8.2007)). סעיף 81 לחוק בתי המשפט קובע כך:

"(א)

מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, 'טעות' - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

(ב)

בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

(ג)

תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת".

היינו,

במקרים שבהם פסק הדין שותק לחלוטין בשאלת ההוצאות, יש לראות בהחלטה מאוחרת הניתנת בעניין ההוצאות משום החלטה "מתקנת" לפסק הדין, וכידוע סעיף 81(ג) לחוק בתי המשפט קובע כי את המועד להגשת ערעור יש למנות ממועד החלטת התיקון. משכך, דומה כי במקרים שבהם ההחלטה בעניין ההוצאות ניתנה לאחר פסק דין ה"שותק" בשאלת ההוצאות, הרי שיהיה בהחלטה זו כדי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין העיקרי.

20.

אם כן, התוצאה אליה הגעתי מעלה כי קיים הבדל לעניין מניין מרוץ הזמנים להגשת ערעור על פסק דין שלאחריו ניתנה החלטה בעניין הוצאות – בין מקרה שבו בית המשפט מורה לצדדים להגיש טיעון בשאלת ההוצאות לבין מקרה שבו ההחלטה ניתנה לאחר שפסק הדין שותק לחלוטין בשאלת ההוצאות. ניתן לטעון כי מדובר בתוצאה שבמידה מסוימת אינה "ידידותית למשתמש", ואכן ניתן למצוא בפסיקה מקרים שבהם הגיעו בתי המשפט לתוצאה שונה לעניין זה באמצעות "גזירה שווה" מן ההסדר הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט (ראו: ע"א (מחוזי מרכז) 2741-07-17 בצלאל נ' ארגז (30.5.2018); ע"א (מחוזי נצרת) 26759-08-20 שופאני נ' אבו שאהין

(17.12.2020)). אולם, לאחר ששקלתי את העניין, אני סבורה כי לא ניתן להחיל את ההסדר הקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט, שעניינו בתיקון טעות, על מקרים שבהם בית המשפט הורה מפורשות לצדדים להתייחס לשאלת ההוצאות. במקרים אלה שבהם דחיית ההכרעה בשאלת ההוצאות נעשתה באופן מודע ומכוון, לא ניתן לקבוע כי עסקינן בהשמטה מקרית המהווה "טעות" שנפלה בפסק הדין. בהמשך לכך, ישנו קושי להורות על הארכת מועד "אוטומטית" אשר לא נקבעה בדין, ולא למותר לציין כי בפסיקה קודמת של רשמי בית משפט זה נקבע כי הארכת המועד הסטטוטורית הקבועה בסעיף 81(ג) תחול אך ורק לגבי החלטות שניתנו מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט שבגדן תוקן פסק דין, ולא בהקשרים אחרים (ראו: עניין מיטרני , בפיסקה 15; ע"א 9357/09 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עמיר (10.3.2010) ).

מכל מקום, אני סבורה כי בראייה רוחבית הליכה ב"תלם" שחרשה הפסיקה בעניין סיווגן של החלטות שיפוטיות, כפי שתיארתי לעיל, תקדם, בסופו של יום, ערכים של ודאות ויציבות משפטית.

הבקשה למתן הארכת מועד

21.

אם כן, בענייננו, את המועד להגשת ערעור על פסק הדין יש למנות מיום המצאת פסק הדין ולא מיום מתן הפסיקתה בעניין ההוצאות. לטענת המדינה, פסק הדין הומצא לה ביום 29.4.2021, ואולם עיון במערכת "נט המשפט" מעלה כי הוא נצפה על-ידי הפרקליטות עוד ביום שבו ניתן, היינו ביום 27.4.2021. בין כך ובין כך, הבקשה שבכותרת יחד עם הודעת הערעור הוגשו באיחור. ככל שנמנה את המועד להגשת ערעור מיום ההמצאה הנטען – מדובר באיחור של 5 ימים, וככל שנמנה את המועד מיום הצפייה בפסק הדין – מדובר באיחור של 7 ימים (לעניין מניין הימים להגשת הליך ערעורי מן המועד שבו תועדה צפייה בהחלטה השיפוטית באמצעות מערכת "נט המשפט ", ראו: בע"מ 8817/21 פלוני נ' פלונית (24.01.2022); בע"מ 4279/21

פלוני נ' פלוני , פיסקה 3 (28.6.2021); בש"א 6155/19 פלוני נ' פלוני , פיסקה 6 (16.6.2020); רע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן , פיסקה 11 (21.12.2020); ע"א 4114/21 שחר נ' דהן , פיסקה 17 (5.9.2021)).

22.

האם יש מקום להורות על הארכת המועד המבוקשת? הבקשה דנן הוגשה בנסיבות שבהן ניתנה החלטה מאוחרת של בית המשפט המחוזי בעניין ההוצאות. אולם, היא הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת הערעור ולא הועלתה בפני טענה כי ההחלטה בעניין ההוצאות היא זו אשר השפיעה על הגשת הערעור, בטח לא באופן ממשי. בנסיבות אלה אני סבורה כי המדינה לא הצליחה להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד להגשתו של הערעור (כפי דרישת תקנה 176(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי).

23.

דומה, כי סיבת האיחור בהגשת הבקשה נעוצה בכך שהמדינה סברה כי יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום מתן ההחלטה בעניין ההוצאות. משלא הוצגה פסיקה מחייבת בשאלת המועד להגשת ערעור במקרה שבו ניתנה החלטה מאוחרת לפסק דין בעניין ההוצאות, מוכנה אני לצאת מנקודת הנחה כי מדובר בטעות "סבירה" של המדינה. ואכן, חוסר בהירות בדין עשוי להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת הליך ערעורי (ראו: ע"א 8130/19 סאן שיין מעליסה בע"מ נ' RIO GRANDE INC , פיסקה 9 (21.7.2020), וההפניות שם). אולם, גם במקרים שבהם מדובר בטעות "סבירה" של הדין יש לבחון בין השאר את

זכויותיהם של בעלי הדין האחרים ומידת הסתמכותם על סופיות ההליך (ראו: בש"א 1786/08 חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ (21.5.2008); בש"א 1299/09 שלומוב נ' דובר (17.3.2009)).

24.

בענייננו, אני סבורה כי יש להעדיף את אינטרס המשיבה לסיום ההתדיינות בין הצדדים. עיינתי בבקשה למתן פסיקתה שהגישו הצדדים ביום 17.6.2021, בה צוין כי אין בהסכמת המדינה לחישוב הסכומים בפסיקתה "משום ויתור על זכותה להעלות טענות אלה בפני ערכאת הערעור", ולא מצאתי כי יש באמירה זו כדי להודיע למשיבה באופן חד משמעי כי המדינה לא השלימה עם תוצאות פסק הדין והחליטה להגיש עליו ערעור. בנסיבות אלה, בשים לב לפערי הכוחות המובנים בין הצדדים, למהות ההליך ולסבל הרב שעבר על המשיבה בעקבות התאונה הקשה שנגרמה לה – עוד בשנת 2008 – והנכות שבאה בעקבותיה, אני סבורה כי האינטרס של המשיבה לסופיות הדיון, כך שתוכל לשים פרשה זו מאחוריה, לפחות מן הפן המשפטי, מובילים לדחיית הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין.

25.

אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, בהתחשב בסוגיות שעלו בהחלטתי זו, לא ראיתי לעשות צו להוצאות.