ע"א 853/06 אילן אזולאי נ. סהר חברה לביטוח בע"מ

השופט ס' ג'ובראן :

מונח לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' הרטמן-אחיטוב ), שניתן ביום 8.12.05. בגדרו של פסק דין זה הוחלט לדחות תביעה שהגיש המערער נגד המשיבה - סהר חבר לביטוח בע"מ, לחייבה בתשלום תגמולי ביטוח בסך 1,078,722, בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מפריצה לדירתו. אירוע הפריצה התקיים, כך לטענת המערער, ביום 10.12.00 בשעות הערב, וסמוך לכך הוגשה על ידו תלונה למשטרת ישראל בגין הפריצה לדירתו וגניבת תכשיטים, כסף ופריטים יקרי ערך נוספים השייכים לו. כעבור זמן מה, הודיעה המשיבה למערער כי לאחר בדיקת טענותיו, היא דוחה את תביעתו, מאחר ולא הוכח כי הפריצה הנטענת אכן אירעה, וכי אכן נגבנו הפריטים עליהם הוא דיווח. כן הבהירה המשיבה למערער, כי במהלך הבדיקה שבוצעה על ידה התברר כי אמצעי המיגון המחויבים על פי הפוליסה לא הופעלו, וממילא בשל סיבה זו לא מכוסים נזקי הפריצה והגניבה.

נוכח האמור הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט המחוזי ערך ניתוח יסודי ומדוקדק של הראיות השונות שהובאו בפניו, שבסופו הגיע הוא לכלל מסקנה כי לא עלה בידו של המערער להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את התרחשותו של מקרה הביטוח ואת היעדר מעורבותו בגרימתו. בפתח דבריו, נתן בית המשפט המחוזי דעתו להתנהגותו של המערער טרם התקשרותו בחוזה הביטוח, לביטול הדרישה לחיבור החייגן למוקד ולהזמנת סוקר לביתו כדי להימנע מן הצורך להציג בעתיד חשבוניות, כל אלו עוררו חשד, כך לשיטת בית המשפט המחוזי, בנוגע לתכנון מוקדם של הפריצה. בהמשך, נותחו הסימנים השונים שנותרו בזירת הפריצה, אשר לא היה בהם כדי לשלול באופן חד-משמעי את האפשרות לפריצה. בית משפט קמא אף הצביע על ספקות שקיימים באשר למקוריות הפריטים שנגנבו מן הדירה; על קיומו של דימיון רב בין תביעה זו לתביעה קודמת שהוגשה על ידי המערער נגד חברת ביטוח אחרת; ועל כך שהמערער ניסה להכשיל את החקירה ואף סירב לעבור בדיקת פוליגרף לאימות גירסתו. בפסק הדין אף מובאות שורה של אינדיקציות הנוגעות לעברו של המערער ולנסיבות הפרטניות של המקרה הנוכחי שיש בהן, כך לשיטת בית המשפט, כדי לכרסם ובאופן משמעותי במהימנות המערער. המדובר, בהודאתו של המערער בכך שבעבר הונה חברות ביטוח; במספר מקרי התחזות בהם היה מעורב המערער בעבר; ובסתירות שהתגלו באשר למצבו הכלכלי, אשר מחד העיד כי הוא אינו עובד מזה שנים רבות ונזקק בעבר ובהווה לקצבאות ולשירותי הרווחה, ומאידך רכש מוצרי מותרות באלפי שקלים. בתתו דעתו לראיות אלו, התרשם בית המשפט כי המערער הינו אדם לא ישר וערמומי שאין לתת בו אמון. לאור שלל הנימוקים האמורים, החליט בית המשפט לדחות את תביעתו, ולחייבו בתשלום הוצאות משפט בסכום של 100,000 ש"ח.

לאחר שעיינו ושבנו ועיינו בפסק דינה של הערכאה הראשונה ובסיכומים מטעם הצדדים, ולאחר ששמענו בקשב רב את טענות הצדדים, אין אנו סבורים כי קיימת עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא. פסק הדין מושתת על ניתוח יסודי ומפורט של הנתונים העובדתיים הנוגעים לענייננו, והקביעות והמסקנות שמופיעות בו מקובלות אף עלינו. על כן, מכוח הסמכות הנתונה לנו, לפיה הוראותיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מצאנו לנכון לאמץ את הממצאים והמסקנות המופיעים בפסק הדין ללא הנמקה נרחבת נוספת.

בשולי הדברים, נבקש להתייחס בקצרה לטענה שבפי המערער באשר לסוגית נטל ההוכחה. בפסיקתו של בית משפט זה נתגלו בעבר חילוקי דעות מהותיים באשר לנטל ההוכחה המוטל על כתפיו של מבוטח, כאשר המבטח מעוניין לשלול את הכיסוי הביטוחי בשל מקרה ביטוח שנגרם בכוונה, כאמור בסעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. לפי גישה אחת, די לו למבוטח להוכיח שארעה פריצה (הנשיא מ' שמגר בע"א 1845/90

סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מז(5) 661 ובע"א 172/89

סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ ואח' , פ"ד מז(1) 311; ע"א 78/04

המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות

(לא פורסם).

לפי גישה אחרת, על המבוטח לשכנע כי אינו מעורב במקרה הביטוח (השופט א' גולדברג בע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ , פ"ד מז(1) 837). בתווך עומדת לה גישת ביניים לפיה במקרי גניבה ושוד על המבוטח להראות שלא הייתה ידו בנזק, ואילו במקרי אש, די לו להוכיח את עובדת הדליקה, ואז יוטל נטל הראיה על המבטח להוכיח את מעורבות המבוטח בדליקה (השופטת ש' נתניהו בפרשת וייסנר והשופט ת' אור בפרשת סיני ) (עוד לעניין מחלוקת זו, ראו רע"א 143/98 דיב נ' הסנה , פ"ד נג(1) 450; ראו גם ע"א 5329/91 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ביאטריס (לא פורסם)). אלא, שמחלוקת עיונית זו אין בה כדי לשנות את התוצאה במקרה דנא. זאת, מאחר ונחה דעתנו כי עלה בידה של המשיבה לעמוד בנטל הראיה המונח על כתפיה, ולהוכיח כי הפריצה בוימה על ידי המערער. למסקנה זו הגענו בהסתמך על ניתוח הראיות המדוקדק והמפורט אשר הופיע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואשר מקובל אף עלינו.

לאור כל האמור, דין הערעור להידחות. המערער ישא בשכ"ט עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ש ו פ ט

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' אלון :

אני מסכים.

ש ו פ ט

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן.