ע"א 7069/14 אורות העמקים חב' לשיווק ויבוא חומרי חשמל בע"מ נ. גוויס ס.פ.א

לפניי בקשה לתיקון הודעת ערעור. התיקון המבוקש מתייחס להחלטה שנתן בית המשפט המחוזי ביום 29.10.2014, שעניינה חיובן של המערערות בהוצאות.

ביום 22.10.2014 הוגש הערעור שבכותרת, הנסב על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.8.2014. בפסק-הדין נדחתה תביעה שהגישו המערערות נגד המשיבה, ונקבע כי על המערערות לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 50,000 ₪. עוד נקבע כי על המערערות לשלם למשיבה הוצאות משפט, "בסכום שייקבע על פי שומה שתיעשה על סמך בקשה שהיא תגיש, וההחלטה בה תינתן לאחר קבלת תשובת התובעות".

המשיבה אכן הגישה בקשה לעניין ההוצאות, המערערות מסרו תגובה, וביום 29.10.2014 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר מצא לנכון להיעתר לבקשתה של המשיבה באופן חלקי. על רקע זה באה הבקשה שלפניי, שתכליתה לתקן את הודעת הערעור כך שתעסוק גם בעניין ההוצאות שהוכרע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.10.2014. המשיבה מצדה הגישה תגובה מפורטת, שבה היא מתנגדת לתיקון המבוקש, ובין היתר גורסת כי מדובר למעשה בבקשה בדיעבד להארכת מועד להגשת ערעור, וכי ההחלטה מיום 29.10.2014 היא "החלטה אחרת", שהערעור עליה טעון רשות.

לאחר עיון בטענות הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה. אומר מיד כי הדגש בעיני נעוץ בשאלה אם עומדת למערערות זכות ערעור על ההחלטה מיום 29.10.2014. משהגעתי לכלל מסקנה כי התשובה לשאלה זו היא בחיוב, ומשלא חלף המועד להגשת ערעור על ההחלטה האמורה – התוצאה היא שדין הבקשה להתקבל. להלן אסביר את עמדתי-זו.

ראשית יצוין כי על-פי תקנה 417 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בית המשפט רשאי להורות על תיקון הודעת הערעור בכל עת, ובהתאם לפסיקה, הגישה בעניין זה היא ליבראלית אם בקשת התיקון הוגשה בשלב מקדמי של ההליך (בטרם הגשת סיכומים ובטרם דיון בערעור). בענייננו אכן מדובר בשלב מקדמי ביותר. יתרה מכך, נראה הגיוני ויעיל שכל המחלוקות הנוגעות לפסיקתו של בית המשפט המחוזי תתבררנה במסגרת הערעור שבכותרת (להבדיל מבירורן בשני הליכים ערעוריים נפרדים – אחד הנסב על פסק-הדין מיום 10.8.2014, ושני הנסב על ההחלטה המשלימה מיום 29.10.2014). מתן אפשרות לתיקון הודעת הערעור, באופן שתחול גם על ההחלטה המאוחרת יותר, מממשת תכלית זו.

עם זאת, מכיוון שבקשה לתיקון הודעת ערעור אינה יכולה "לעקוף" את סדרי הדין ולהקנות לבעל-דין זכות ערעור "יש מאין", ניצבת על המדוכה השאלה אם אמנם עומדת למערערים זכות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין שומת ההוצאות.

נושא זה אינו חדש עמנו. כך למשל קבעה כבוד הרשמת ל' בנמלך באחת הפרשות:

החלטה בדבר פסיקת הוצאות, בה קובע השופט היושב בדין על מי מהצדדים מוטל לשאת בהוצאות או את סכומן בהמשך לפסק הדין העיקרי שניתן על ידו – בין אם מדובר ב'דחיה מכוונת' משום שמצא לאפשר לצדדים להגיש טיעונים נפרדים בעניין ובין אם מדובר ב'השמטה מקרית' – מהווה פסק דין משלים או 'נבלעת' בפסק הדין העיקרי... ( ע"א 6516/13

שחר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (19.3.2014); ההדגשה שלי – ג' ש').

לשון אחרת: כאשר בית המשפט לא "קם מכיסאו" אלא קובע בפסק-הדין עצמו כי נושא ההוצאות – לרבות סכום ההוצאות – יוכרע על-ידו בהחלטה נוספת, לאחר שהצדדים יגישו טיעונים נפרדים, מדובר בהחלטה משלימה או החלטה "נבלעת", שניתן להשיג עליה במסגרת הערעור על פסק-הדין העיקרי (ראו ע"א 853/06

אזולאי נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (23.11.2006)). על כן, נפסק כי במקום שבו הוטלו הוצאות בפסק-דין וניתנה לצדדים אפשרות

– במסגרת פסק-הדין – להשלים טענות לגבי היקף ההוצאות, הרי שההחלטה המאוחרת יותר "אינה החלטה נפרדת, העומדת לעצמה, שנתנה לאחר מתן פסק הדין, אלא עסקינן בהשלמת פסק הדין, שהיא חלק ממנו" – וככזו ניתן להשיג עליה בזכות (ראו בש"א 1653/06

עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' כתר פלסטיק בע"מ

(20.4.2006); ראו גם רע"א 6822/12

משרקי נ' אייזנבך (29.11.2012)).

כאמור לעיל, במקרה שלפניי בית המשפט הורה במסגרת פסק-הדין על השלמת טיעון בעניין שומת ההוצאות. במצב דברים זה, על-פי הפסיקה, עומדת למערערות זכות ערעור על ההחלטה הנוספת, מיום 29.10.2014. יודגש כי המקרה שלפנינו שונה מזה שנדון ב ע"א 8068/11

עיני נ' שיפריס (19.7.2012), שכן שם לא דובר במצב שבו בית המשפט הורה לצדדים במסגרת פסק-הדין להשלים טענות לגבי גובה ההוצאות. גם בעניין שחר הנ"ל התייחסה כבוד הרשמת בנמלך להבחנה זו, והבהירה כי במקום שבו בית המשפט קובע בפסק-דינו מי מבעלי הדין יישא בהוצאות, "ומעיד על עצמו בהחלטתו כי קם מכסאו וסיים מלאכתו", הרי שאם הוגשה לאחר מכן בקשה לשומת הוצאות והוכרעה (על-ידי שופט או רשם), תיחשב החלטה זו האחרונה – "החלטה אחרת". אולם, כאמור, המצב בענייננו שונה , שכן כאן בית המשפט המחוזי קבע כבר בפסק-הדין מיום 10.8.2014 כי הצדדים ישלימו את טענותיהם באשר לשומת ההוצאות, וכי לאחר מכן יובא התיק לפניו לצורך הכרעה בעניין זה.

אני רואה להדגיש כי לאור האמור לעיל, איני שותף לעמדתה של המשיבה אשר לפיה הבקשה נועדה להקנות למערערות ארכה בדיעבד להגשת ערעור. המערערות לא יכלו לערער על ההחלטה בעניין שומת ההוצאות בטרם שניתנה (ואיני סבור כי היה עליהן לערער על הסכום "המשוער", כלשון התגובה); משניתנה ההחלטה, קמה למערערות האפשרות להשיג עליה, ואפשרות זו לובשת דמות של ערעור בזכות, כאמור לעיל; ממילא, משניתנה ההחלטה ביום 29.10.2014, והבקשה שלפניי הוגשה בתאריך 10.11.2014, לא נפל לדעתי פגם בהתנהלותן של המערערות, ולא מדובר ב"ארכה בדיעבד".

לאור האמור לעיל,

מצאתי לנכון לאפשר למערערות לתקן את ערעורן, במובן זה שיתייחס גם לעניין ההוצאות שהוכרע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 29.10.2014. המערערות תגשנה הודעת ערעור מתוקנת עד ליום 25.11.2014. המזכירות מתבקשת לתייק את החלטתי-זו בתיקי השופטים. בנסיבות העניין איני רואה ליתן צו להוצאות בשלב זה.

למען הסר ספק, איני מביע כל עמדה לגבי בקשה לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות, וככל שתוגש בקשה כזו היא תטופל כמקובל.