ע"א 6188/20 עו"ד רפי בלושטיין נ. ערן בבלי

והחלטה

רקע

1.

המשיב הגיש נגד המערער תביעה בגין אי השבת כספים שהחזיק המערער בנאמנות עבור המשיב. יצוין, כי לתביעה זו קדמו הליכים משפטיים נוספים בין הצדדים וכן מול צדדים שלישיים. בכתב התביעה התבקשו מספר סעדים כספיים: (א) השבת כספי הנאמנות שנותרו בידי המערער, בסך 22,181 דולר ארה"ב (להלן: סעד ההשבה ). יצוין, כי בכתב התביעה כונה רכיב זה בשם "פיצויים בגין גזילת כספי הנאמנות"; (ב) פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין ההוצאות שנגרמו למשיב עקב נקיטת הליכים משפטיים ואובדן רווחים נוכח אי השבת כספי הנאמנות; (ג) פיצוי בסך 20,000 ש"ח בגין עוגמת נפש; (ד) פיצויים בסך 50,000 ש"ח בגין לשון הרע; (ה) ריבית בסך 8% מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

2.

ביום 18.4.2017 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' חסדאי ) החלטה שכותרתה "פסק דין (חלקי)" (להלן תיקרא: פסק הדין החלקי ), וזאת בעקבות הסכמה של הצדדים לפיה בית המשפט "יכריע בגורל יתרת כספי הנאמנות בסך 22,181 דולר וזאת לאחר הגשת סיכומים בכתב ותוך הסתמכות על כל כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים בכל הערכאות". בית המשפט המחוזי הכריע כי "דין התביעה ברכיב מושא ההסכמה... להתקבל". ביתר פירוט, בית המשפט המחוזי קבע כי הכספים הנ"ל הוחזקו אצל המערער בנאמנות, כי נאמנותו של המערער לא הסתיימה וכי העיכבון שהתיימר לבצע בכספי הנאמנות חסר תוקף. אשר על כן, הורה בית המשפט המחוזי כי כספי הנאמנות (לרבות ההפרש השקלי שנוצר כתוצאה מירידת שער הדולר) יועברו למשיב, וכן חייב את המערער לשלם למשיב סך של 20,000 ש"ח בגין שכר טרחת עו"ד ו-60% מאגרת המשפט.

3.

בשלב מאוחר יותר, התיר בית המשפט למשיב לתקן את כתב התביעה מטעמו, והתיק נקבע לשמיעת ראיות, תוך שבית המשפט המליץ לצדדים לשקול אפשרות גיבוש הסכמה לפיה התביעה תידחה ללא צו להוצאות. לאחר שהוגשו מספר כתבי טענות בנושא מחיקת התביעה, הודיע המשיב כי הוא מעוניין לחזור בו מתביעתו, ללא צו להוצאות, אולם המערער עמד על פסיקת הוצאות לטובתו. ביום 18.12.2019 ניתן פסק דין שבו הורה בית המשפט המחוזי על דחיית התביעה, ואיפשר לצדדים לטעון לעניין ההוצאות (להלן: פסק הדין ). לאחר שהוגשו טענות הצדדים בסוגיית ההוצאות, ניתנה ביום 1.7.2020 החלטה לפיה המשיב חויב לשאת בהוצאות המערער בסך כולל של 10,000 ש"ח (להלן: ההחלטה המשלימה ).

4.

הערעור שבכותרת מופנה כנגד פסק הדין החלקי ונגד ההחלטה המשלימה. בהחלטתי מיום 29.10.2020 הוריתי לצדדים להתייחס לשאלת סיווגו של ההליך, ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה המשלימה, וכן למועד הגשת הערעור, ככל שהוא מופנה כנגד פסק הדין החלקי.

טענות הצדדים

5.

המשיב טוען כי דין הערעור נגד פסק הדין החלקי להידחות על הסף, בשל איחור משמעותי במועד הגשתו, שכן פסק הדין החלקי סיים את הדיון בנוגע להשבת כספי הנאמנות והעניק למשיב את הסעד שביקש בעניין זה. אשר להחלטה המשלימה, לשיטת המשיב מדובר ב"החלטה אחרת" שעל המערער היה לבקש רשות לערער עליה בתוך 30 ימים מהמצאתה, על כן, לטענתו, גם הערעור על ההחלטה המשלימה דינו להידחות על הסף.

6.

המערער, מצדו, טוען כי פסק הדין החלקי אינו אלא "החלטה זמנית בתיק שהתבססה אך ורק על מסמכים גולמיים שנאספו בהליכים ובתיקים השונים, עוד בטרם נשמע ולו עד אחד, כאשר מטרתו היתה להכריע בשלב המקדמי באשר למעמדם של הכספים שהוחזקו בידיו של המערער כאבן שאין לה הופכין זמן רב...". לטענת המערער, לו היה המשיב מאפשר לקיים את ההליך עד תומו, "אין ספק שהיה עולה בידי המערער להוכיח את שקריו של המשיב ולהפוך את פסק הדין החלקי". אשר להחלטה המשלימה, טוען המערער, כי מדובר בהחלטה אופרטיבית אשר סיימה את ההליך והיוותה בפועל את פסק הדין בתיק כולו, וממנה יש למנות את מועד הגשת הערעור בתיק כולו. לחילופין, מבקש המערער לראות בערעור כבקשת רשות ערעור.

ההחלטה המשלימה

7.

לאחר שעיינתי בתיק ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי אופן ההשגה על ההחלטה המשלימה הוא על דרך של ערעור בזכות. ההחלטה מיום 18.12.2020 שבה נדחתה התביעה היא "פסק הדין". עם זאת, נפסק, כי כאשר בית המשפט קובע בפסק הדין עצמו כי נושא ההוצאות יוכרע על ידו בהחלטה נוספת, לאחר שהצדדים יגישו טיעונים נפרדים, מדובר בהחלטה משלימה או החלטה "נבלעת", שניתן להשיג עליה בזכות (ע"א 7069/14 אורות העמקים חב' לשיווק ויבוא חומרי חשמל בע"מ נ' גוויס ס. פ. אי (12.11.2014); בר"מ 646/19 חבוש נ' מינהלת התיאום והקישור לרצועת עזה (14.5.2019), בפסקה 7). אשר על כן, ככל שהערעור נוגע להחלטה המשלימה, הוא הוגש כדין ובמועד.

פסק הדין החלקי

8.

שונים פני הדברים ככל שהדבר נוגע לפסק הדין החלקי. בניגוד לעמדת המערער, איני סבורה כי ניתן לראותו כ"החלטה אחרת" או "החלטה זמנית" שניתן היה להביא להפיכתה במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, גם לו היה ממשיך להתברר עד תומו. כידוע, פסק דין חלקי הוא החלטה המסיימת את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מהסעדים שהתבקשו בתובענה (חמי בן נון, טל חבקין הערעור האזרחי 107 (מהדורה שלישית, 2012)). המבחן המכריע בהקשר זה הוא "מבחן הסעד", המשליך על מבחן ה"סופיות", היינו, האם החלטתו של בית המשפט סיימה את הדיון בעניין המונח לפניו (ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ" נא(4) 354 (1997); ע"א 6495/14 קסלמן וקסלמן נ' מסלם (27.11.2014); ע"א 8039/19 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – איגוד עובדי התחבורה נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (6.2.2020)).

9.

בענייננו, בפסק הדין החלקי אכן ניתן אחד מהסעדים שנתבעו בכתב התביעה – סעד ההשבה, שהוא סעד נפרד ונבדל מיתר הסעדים הכספיים שהתבקשו בו (לא למותר לציין, כי יתר הסעדים שנתבעו נגעו לנזקים "עקיפים" שנגרמו למשיב עקב אי השבת כספי הנאמנות). מפסק הדין החלקי לא עולה כי מדובר בהכרעה "זמנית" שניתנת לשינוי בהמשכו של ההליך, אלא להפך: נקבע בו כי התביעה ברכיב זה מתקבלת . מדובר בהכרעה סופית וכוללת בעניין השבת כספי הנאמנות, ואין בעובדה שלא נשמעו עדים כדי לגרוע מסופיותה של ההחלטה. מכאן, שאכן מדובר בפסק דין חלקי.

10.

כידוע, פסק דין חלקי הוא פסק דין לכל דבר ועניין, לרבות החובה להגיש את הערעור תוך 45 ימים (בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014)). מכאן, כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי חלף לפני יותר משלוש שנים, ביוני 2017. בנסיבות אלה, איני רואה מנוס ממחיקת הערעור – ככל שהוא מופנה כנגד פסק הדין החלקי – על הסף.

סיכום

11.

הערעור המופנה כנגד פסק הדין החלקי – נמחק על הסף. המערער יגיש הודעת ערעור מתוקנת, המופנית כנגד ההחלטה המשלימה בלבד, בתוך 21 ימים מהמצאתה של החלטה זו.

המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 1,500 ש"ח.