בש"א 3431/14 עופר רביב נ. סייפקום בע"מ

לפניי

בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 10.4.2014 (ת.א. 542-04-09).

להלן הרקע בקליפת אגוז: המשיבים הגישו תביעה נגד המבקש בגין הפרת זכויות יוצרים. המבקש הגיש תביעה שכנגד. שתי התביעות נדחו על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק-דין מיום 28.8.2011. המשיבים הגישו ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7996/11). הערעור התקבל (ביום 18.11.2013), והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך דיון בעניין הסעדים המתאימים. המשיבים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה ליתן סעדים שונים: צו הצהרתי וצווי מניעה קבועים; צו בדבר מסירת דין וחשבון; וכן סעדים כספיים. בהחלטה מיום 4.3.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבים זכאים כבר עתה לקבלת צו מניעה קבוע, שיאסור על המבקש מלהפר את זכויות היוצרים. נוכח המחלוקת בין הצדדים הורה להם בית המשפט להגיש נוסח מוצע של פסיקתא בעניין זה. בהמשך להחלטה זו, הגישו הצדדים טענותיהם לעניין נוסח הפסיקתא, ואחר-כך ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 10.4.2014, שלפיה המשיבים זכאים לפסיקתא בנוסח שביקשו.

החלטה זו-האחרונה היא העומדת במוקד הבקשה שלפניי. אומר מיד, כי שני הצדדים שותפים לעמדה כי ההחלטה היא בבחינת "פסק-דין חלקי", שכן היא מכריעה באשר לאחד מן הסעדים שנתבקשו (צו מניעה קבוע). עמדה זו מקובלת עליי (וראו למשל ע"א 6058/93

מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363 (1997); רע"א 3414/13 טל יד מצוינות בשירות נ' וויזקום תקשורת

(7.7.2013)). משמעות הדבר היא, שהמועד להגשת ערעור על פסק-הדין החלקי, בהתאם לדין, הוא תוך 45 ימים. עם זאת, המבקש סבור כי ראוי להאריך את המועד להגשת הערעור, זאת עד לסיום ההליך בבית המשפט המחוזי, שם ממשיך הדיון באשר לסעדים הכספיים. המשיבים מתנגדים לבקשה זו.

לאחר עיון בבקשה ובתגובה לא מצאתי לנכון ליתן ארכה כמבוקש.

כידוע, לפי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נתונה בידי בית המשפט הסמכות להורות על הארכת מועד שנקבע בחיקוק (לרבות המועד להגשת ערעור), אולם זאת בהתקיים "טעמים מיוחדים שיירשמו". ידו של בית המשפט אינה קלה ביישום הדרישה להצגת "טעמים מיוחדים", ובלשונו של כבוד השופט ס' ג'ובראן: "סטייה מסדרי הדין, והלכה למעשה שינוי כללי המשחק המשפטי, השכם וערב עלולה להרחיק את משפט הצדק, יותר מאשר לקרבו. על כן, בכל מקרה המובא בפניו, על בית המשפט לבחון את נסיבותיו ולאזן בין השיקולים הנוגדים מתוך הכרה שאין להיעתר לבקשות להארכת מועדים שנקבעו בחיקוק או תקנה כדבר שבשגרה 'שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק'..." (בש"א 2399/11 זנגריה נ' זנגריה

(30.3.2011); ההדגשה במקור).

ברור הדבר, כי במקום שבו ניתנה החלטה המהווה "פסק-דין חלקי", וההליך בבית המשפט קמא ממשיך בסוגיות אחרות, אין להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור באופן אוטומטי, ויש לבחון אם הנסיבות מצדיקות זאת. אכן, פסק-דין חלקי הוא פסק-דין לכל דבר ועניין, וממילא דיני הערעור על פסק-דין חלקי הם דיני הערעור החלים על פסק-דין, לרבות החובה להגיש את הערעור תוך 45 ימים, זולת אם מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד. ודוק: איני שולל כי במקרים מסוימים עשויה לקום הצדקה ליתן ארכה להגשת ערעור על פסק-דין חלקי, כך שהערעור יוגש, אם יהיה צורך בכך, רק לאחר סיום הדיון בתובענה כולה (ראו והשוו ע"א 7341/98 רשות הנמלים והרכבות בישראל נ' סנדיד,

פ"ד נד(1) 875 (2000)). אולם, לא תמיד זה המצב. בהקשר זה יש לזכור כי פסק-דין חלקי, מעצם טיבו ובשונה מ"החלטה אחרת", מסיים את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מן הסעדים שהתבקשו בתובענה, ואינו מהווה שלב ביניים בדרך לבירור הסעד הסופי (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי – מהדורה שלישית

107 (2012)). לפיכך, בעל-דין החפץ לערער על פסק-דין חלקי, שבו נפסק לחובתו סעד העומד בפני עצמו, נדרש ככלל לעשות זאת תוך 45 ימים, ואין הוא רשאי מניה וביה לשמור את השגותיו לערעור על פסק-הדין הסופי (ראו ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס – חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ , פ"ד מג(1) 106 (1989)).

בענייננו, הנימוק של המבקש למתן הארכה מושתת על שיקולי יעילות ומניעת כפל הליכים. אולם, נימוק זה אינו מפורט ומבוסס די הצורך בענייננו. בהקשר זה אציין את הנתונים הבאים: ראשית , הסעד של צו מניעה קבוע הוא כאמור סעד העומד בפני עצמו, ועל פניו לא נראה כי ההתדיינות בשאלת הסעדים הכספיים עשויה לייתר את עצם הצורך בהגשת הליך ערעורי בנושא צו המניעה; שנית , מן הבקשה שלפניי עולה כי ההשגות של המבקש על פסק-הדין החלקי מתמקדות בנוסח הצו שניתן על-ידי בית המשפט קמא – היקפו ואי-בהירותו. על רקע זה, לא נהירה לי עמדתו של המבקש כי ראוי להשהות את בירור השגותיו עד לסיום ההליך בבית המשפט קמא (שיכול להימשך עוד זמן לא מבוטל), זאת בשעה שצו המניעה כבר עומד על כנו.

שלישית , ובזיקה לאמור עד כה, מסתבר כי המבקש פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין החלקי, זאת "ככל שהוטלו לפי פסק הדיון החלקי חובות בקשר לפטנט הרשום בארה"ב". להבנתי, בקשה זו טרם הוכרעה (בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת המשיבים), אולם קשה ליישב בין הבקשה שלפניי, שעניינה הארכת מועד להגשת ערעור על פסק-הדין החלקי, לבין הבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין החלקי.

סוף דבר: אין בידי ליתן ארכה כמבוקש. בנסיבות העניין ולאור כל האמור לעיל, ישקול המבקש אם הוא חפץ להגיש ערעור על פסק-הדין החלקי. אם התשובה לכך היא בחיוב – יעשה כן תוך 14 ימים מעת המצאת החלטה זו. להודעת הערעור שתוגש, אם תוגש, יצורף עותק של החלטתי-זו, והמבקש יציין בפתח ההליך את דבר הארכה. המבקש יישא בהוצאות המשיבים בגין הבקשה שלפניי בסך של 2,500 ₪.