בש"מ 7120/15 יחד הפקות (י.ב.) בע"מ נ. משטרת ישראל מטא"ר

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד מיום 3.8.2015 בעת"מ 53749-07-15 (להלן: פסק הדין

הראשון ).

הרקע העובדתי הדרוש לעניין מפורט בהחלטתה של כב' השופטת ד' ברק ארז מיום 30.10.2015 בעע"מ 7122/15. בתמצית יצוין, כי בפסק הדין הראשון קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים את עתירת המבקשת ביחס למכרז שפורסם על ידי המשיבה 1 (להלן: המשטרה ), תוך שקבע כי בנסיבות העניין עומדת לפני וועדת המכרזים של המשטרה שתי אפשרויות - להודיע על ביטול החלק הרלוונטי של המכרז או לפנות למציעים ולבקש מהם להגיש הצעות חוזרות ביחס לפריט מסוים. עוד נקבע, כי על המשטרה להודיע איזו חלופה היא מבכרת. ביום 5.8.2015 בחרה וועדת המכרזים באפשרות הראשונה וביטלה את החלק הרלוונטי של המכרז (להלן: החלטת הביטול ). הודעה בעניין הוגשה לבית משפט קמא, וביום 9.8.2015 קבע בית המשפט כי "פסק הדין (הראשון - ג'ל') וההודעה מטעם משטרת ישראל ממצים את ההליכים בעתירה זו", וכי ככל שיש למי מהצדדים טענות כנגד החלטת הביטול, "המקום הראוי להעלותן הוא במסגרת עתירה שתכוון נגד החלטה זו, ולא במסגרת ההליך שלפניי". ואכן, ביום 20.9.2015 הגישה המבקשת עתירה נוספת לבית המשפט לעניינים מינהליים, הפעם כנגד החלטת הביטול. עתירה זו נדחתה ביום 14.10.2015 (להלן: פסק הדין השני ). ביום 22.10.2015 הגישה המבקשת שני הליכים: ערעור על פסק הדין השני (ע"א 7122/15) ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון, היא הבקשה שלפניי. לבקשת הארכה צורפה הודעת הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתה. להשלמת התמונה יצוין, כי בקשה לסעד זמני אשר הוגשה מטעם המבקשת בגדר ע"א 7122/15 נדחתה על ידי כב' השופטת ד' ברק-ארז ביום 30.10.2015 (ההחלטה הנזכרת ברישא של פיסקה זו).

המבקשת, אשר אינה מיוצגת, העלתה בבקשת הארכה שני הסברים עיקריים לאיחור בהגשת הערעור על פסק הדין הראשון: האחד, סברתה כי דרך הפעולה הנכונה היא הגשת עתירה מינהלית נוספת כנגד החלטת הביטול, תחת הגשת ערעור על פסק הדין הראשון; והשני, אשפוז חמותו של הבעלים של המבקשת. המשטרה מתנגדת לבקשה ומציינת, בין היתר, כי ביום 8.10.2015 פרסמה מכרז חדש במקום זה שבוטל וכי ביום 4.11.2015 נבחר זוכה. המשיבה 2 הותירה את ההכרעה בבקשה לשיקול דעת בית המשפט.

כידוע, נקודת המוצא היא כי בעל דין נדרש להקפיד ולעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת הליכים ערעוריים. בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). שא לת קיומו של "טעם מיוחד" נבחנת בהתאם לנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה ומקרה ולאיזון הראוי בין השיקולים השונים ( בר"מ 6094/13 מדהנה נ' המשרד לקליטת עליה (10.12.2013);

בש"א 954/11 הוליס תעשיות בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (14.3.2011)).

האמת ניתנת להיאמר, כי אפשר להשקיף על הימנעותה של המבקשת מהגשת ערעור על פסק הדין הראשון, תוך התמקדות בהגשת עתירה מינהלית נוספת כנגד החלטת הביטול, כעל נטילת סיכון דיוני כי עתירתה הנוספת תידחה וכי הדרך להשיג על פסק הדין הראשון תיחסם בפניה (השוו, לעניין הגשת בקשה לעיון חוזר, בש"א 3431/14 דדון נ' כונס הנכסים הרשמי (11.8.2014)). אף בנסיבות הרפואיות אשר פורטו בבקשת הארכה אין כדי לסייע למבקשת, שהרי ביום 20.9.2015 היא הגישה עתירה כנגד פסק הדין השני וממילא יכולה הייתה להגיש, באותו המועד, גם ערעור על פסק הדין הראשון. גם העובדה שעובר להגשת בקשת הארכה פרסמה המשטרה מכרז חדש, וכי ביני לביני נבחר זוכה, מהווה נסיבה השוקלת לעבר דחיית הבקשה.

חרף האמור, ולא בלי היסוס, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין לא יהיה זה נכון לחסום את דרכה של המבקשת להשיג על פסק הדין הראשון. כך, בשים לב למשקלם המצטבר של השיקולים הבאים:

ראשית , משך האיחור בהגשת הערעור על פסק הדין הראשון הוא כשבוע ימים. לא מדובר אמנם באיחור זניח, אך גם לא בתקופה ארוכה;

שנית , וזאת עיקר: אין בידי לשלול את הטענה לפיה בנסיבות אשר נוצרו ובשים לב גם לאמור בהחלטה מיום 9.8.2015, סברה המבקשת - אשר לא הייתה מיוצגת בהליך קמא ואף אינה מיוצגת בערכאה זו - כי דרך המלך הינה הגשת עתירה מינהלית על החלטת הביטול, וכי כפועל יוצא מכך ניתן יהיה להשיג על אפשרות הביטול אשר ניתנה למשטרה לאחר שיינתן פסק הדין השני;

שלישית , המכרז החדש פורסם על ידי המשטרה ביום 8.10.2015, לפני חלוף המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון (ואף לפני מתן פסק הדין השני). ממילא אין לומר כי הדבר בוצע תוך הסתמכות על כך שהמבקשת לא תגיש את הערעור אשר מתבקשת ארכה להגשתו;

רביעית , העובדה שתלוי ועומד ערעור על פסק הדין השני. אמנם, השאלות המתעוררות בשני ההליכים אינן זהות: הערעור שמתבקשת ארכה להגשתו מתייחס לשאלה האם היה מקום ליתן למשטרה אפשרות לביטול החלק הרלוונטי של המכרז (או שמא היה מקום לחייבה לתקן את הפגם בגדר הליך המכרז הקיים); ואילו הערעור על פסק הדין השני עוסק בשאלה האם - נוכח תוצאתו האופרטיבית של פסק הדין הראשון - רשאית הייתה המשטרה לקבל את החלטת הביטול. אף על פי כן, לא ניתן להתעלם מן הקשר בין ההליכים, העוסקים שניהם בסוגיית ביטול המכרז נוכח הפגם אשר חל בו. גם בכך יש כדי לתמוך במתן הארכה המבוקשת.

על רקע האמור לעיל נעתר אני לבקשה ומאריך את המועד להגשת הערעור עד ליום 22.10.2015, מועד הגשתו בפועל. מובן, כי אין בכך כדי למנוע מן המשטרה להעלות, בגדרו של הערעור, טענות ביחס למועד הגשתו ולנפקות המכרז החדש על תוצאות ההליך. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

המזכירות מתבקשת לפתוח הליך מתאים ולתייק בו את הודעת הערעור ואת החלטתי זו. ההליך אשר ייפתח ועע"מ 7122/15 יישמעו באותו מועד ולפני אותו הרכב .