ע"א 5018/21ראפת אגא נ. פאוזי אדראז

1.

ההליך שבכותרת הובא בפניי עם הגשתו לצורך הכרעה בבקשת המערער לפטור מתשלום האגרה ומהפקדת הערובה. בתשובתם לבקשה זו הועלתה על-ידי המשיבים הטענה כי למערער לא מוקנית זכות דיונית להגיש את ההליך דנן ככל שהוא מופנה כלפי החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 25.8.2013. בהחלטתי מיום 5.8.2021 אפשרתי למערער להשיב לטענה זו ובהמשך, בהחלטתי מיום 19.9.2021, ניתנה למשיבים אפשרות להתייחס לתשובתו של המערער, כמו גם לשאלה האם עומדת לו זכות דיונית להגיש ערעור על פסק-הדין הסופי בהליך ועל החלטת בית המשפט המחוזי מיום 2.11.2016. ביום 17.11.2021 נשמעו בפניי טענות הצדדים על פה.

יש להידרש אפוא לשאלה האם נתונה למערער זכות דיונית להגשתו של הערעור דנן.

2.

השתלשלות העניינים העובדתית הרלוונטית להליך זה תוארה בעבר על-ידי בית משפט זה כ"פרשה סבוכה ומפותלת אשר גלגוליה הראשונים החלו עוד בתקופת קום המדינה" (ראו, בע"מ 1454/17 פלוני נ' פלוני , פיסקה 1 (19.7.2018) (להלן: עניין פלוני ); כן ראו, החלטת כב' הרשם (כתוארו אז) ג' לובינסקי-זיו

בבש"א 8613/16 אגא נ' אדראז (25.3.2018) (להלן: ההחלטה בבקשה להארכת מועד ).

בקצירת האומר יצוין, כי בין הצדדים נתגלעה מחלוקת מורכבת באשר לזכויות בשתי חלקות מקרקעין המצויות בצפון הארץ: האחת, חלקה 3 בגוש 18137; והאחרת, חלקה 4 בגוש 18144 (להלן, בהתאמה: חלקה 3 ו- חלקה 4 ). בבית המשפט המחוזי בחיפה התנהלו החל עוד משנת 2007 שתי תביעות בנוגע לחלקות אלה, אשר הדיון בהן אוּחד. בהחלטה שניתנה ביום 25.8.2013 (להלן: ההחלטה משנת 2013 ) נקבע, כי לעניין חלקה 4 לא הוכחו זכויות כלשהן של המערער או של משפחתו בחלקה זו. לעניין חלקה 3 נקבע, כי הן למשפחת המערער הן למשיבים 6-1 (להלן: המשיבים ) זכויות בחלקה זו, וכי ההכרעה בסוגיית החלוקה הפנימית בין המערער ומשפחתו למשיבים תועבר לבית המשפט לענייני משפחה בהיותם של בעלי דין אלה בני אותה משפחה. בית המשפט הוסיף וקבע בהקשר זה, כי "טיב הזכויות ייקבע בהמשך, בהליך עם הצדדים האחרים בתביעות בפני" (ראו פיסקה 37 להחלטה משנת 2013). הכרעה בסוגיית "החלוקה הפנימית" ביחס לחלקה 3 ניתנה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בקריות ביום 22.6.2017; ערעור על פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 11.1.2017; ובקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה נדחתה על-ידי בית משפט זה ביום 19.7.2018 (בגדר עניין פלוני הנ"ל).

3.

כן יצוין, כי בשנת 2016 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לביטול ההחלטה משנת 2013. בקשה זו נדחתה ביום 2.11.2016 (להלן: ההחלטה משנת 2016 ) תוך שנקבע, בין היתר, כי:

"כל הנימוקים שמעלה ב"כ הנתבע 2 [המערער] הם נימוקי ערעור, והיום, בשנת 2016, איני יכולה להידרש לבקשה לביטול החלטה שבעקבותיה הועבר הסכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, שכבר הכריע בסכסוך זה וכאשר הנתבע מס' 2 הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בבית המשפט לענייני משפחה.

מעבר לזה, [...] כל טענות ב"כ הנתבע 2, באשר לטעויות שקבעתי בהחלטתי, יוכלו להתברר בערעור שתהיה שמורה לו הזכות להגיש לאחר שיסתיים ההליך בתיק זה, ככל שתהיה לו שמורה זכות זו, בהתאם לדין".

4.

נוכח דחיית בקשתו לביטול ההחלטה משנת 2013, הגיש המערער לבית משפט זה בקשה להארכת מועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה משנת 2016. המערער הבהיר בבקשתו כי בדעתו לתקוף את ההחלטה משנת 2013, הן ביחס לקביעות הנוגעות לחלקה 3 הן ביחס לקביעות הנוגעות לחלקה 4. הבקשה נדחתה ביום 25.3.2018 במסגרת ההחלטה בבקשה להארכת מועד תוך שנקבע, באשר לחלקה 4, כי ההחלטה משנת 2013 הכריעה בה באופן סופי כך שבנקודה זו מהווה ההחלטה פסק-דין חלקי ביחס למערער, וממילא היה עליו להגיש עליה ערעור בזכות לאחר נתינתה. ואולם, לגבי חלקה 3 נקבע כך:

"[...] על פני הדברים ההחלטה לא הכריעה באופן סופי בתובענה העוסקת בחלקה 3 - לא ביחס לאדראז [המשיבים] ואף לא ביחס לאגא [המערער]. ממילא נראה כי ככל שהדבר נוגע לתובענה זו, ההחלטה משנת 2013 מהווה החלטת ביניים. ואכן, קיימת הסכמה בין הצדדים על כך שההליך ביחס לחלקה 3 צפוי להימשך וכי אגא ואדראז צפויים ליטול בו חלק.

7.

מכל מקום, איני נדרש לקבוע מסמרות בשאלת הסיווג. בין שנסווג את ההחלטה משנת 2013 כפסק דין חלקי; בין שנסווגה כ'החלטה אחרת'; ובין שנסווגה כפסק דין חלקי לעניין תובענה אחת וכ'החלטה אחרת' לעניין התובענה השנייה - לא יהיה בכך כדי לשנות מן המסקנה שלפיה אין מקום להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי [...] במאמר מוסגר אציין, כי לשיטתו של אגא ממילא תקום לו זכות להשיג על ההחלטה משנת 2013 עם סיומו הסופי של ההליך בבית המשפט המחוזי. הכרעה בשאלה זו אינה נדרשת בגדר ההליך שלפניי, ועל אגא לפעול כחכמתו."

5.

הדיון בתביעות שאוחדו חוּדש אפוא בבית המשפט המחוזי. במסגרת דיון שהתקיים ביום 20.5.2021 וחרף התנגדותו של המערער, ניתן תוקף של פסק-דין להסכם פשרה שאליו הגיעו יתר הצדדים להליכים (להלן:

פסק-הדין הסופי ). בית המשפט המחוזי הבהיר במסגרת פסק-הדין הסופי, על רקע התנגדות המערער לאישור הסכם הפשרה, כי "למען הסר ספק מובהר בזאת כי מר רפאת אגא [המערער] אינו צד להסכם זה, וזכויותיו, אם בכלל, הן בהתאם לפסק הדין שניתן ביום 25.8.2013 [ההחלטה משנת 2013]".

המערער לא השלים עם פסק-הדין הסופי ואף לא עם ההחלטות השונות שקדמו לו, וביום 19.7.2021 הגיש את הערעור דנן שהופנה בעיקרו של דבר כלפי ההחלטה משנת 2013 וההחלטה משנת 2016 (כמצוין בפתיח להודעת הערעור). המשיבים, מן העבר השני, סבורים כאמור כי לא עומדת לו זכות דיונית לעשות כן.

6.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אלה בכתב ואלה שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי יש ממש בטענת המשיבים בדבר היעדר זכות דיונית להגשתו של הערעור, ואולם זאת רק ביחס לחלקים מסוימים ממנו.

האבחנה המקובלת בסדרי-הדין האזרחיים בין "פסק-דין" ו-"החלטה אחרת" ידועה ומוכרת, וכך גם נפקותהּ לעניין הליך הערעור (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 757-753 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן )). אף שככלל, ניתן לזהות בפשטות אם ההחלטה השיפוטית הרלוונטית הינה "פסק-דין" או "החלטה אחרת", לא אחת ניתנות החלטות שיפוטיות שאינן נכנסות במובהק לאחת מקטגוריות אלה. דוגמה בולטת לכך הינה החלטה שיפוטית שמסיימת את הדיון רק לגבי חלק מבעלי הדין או רק לגבי חלק מן הסעדים שהתבקשו בתובענה. החלטה שיפוטית שכזו היא בעלת אופי "היברידי", שכן עבור חלק מבעלי הדין (או ביחס לחלק מן הסעדים) ניתן להשקיף עליה כ"פסק-דין"; אך ביחס לחלקם האחר של בעלי הדין (או ביחס לחלקם האחר של הסעדים), עשויות חלק מן הקביעות הכלולות בה להוות אך שלב ביניים לבירור הסעד הסופי, ועל כן ניתן להשקיף עליה בהקשר זה כ"החלטה אחרת". החלטה שיפוטית שכזו זכתה בפסיקתנו לכינוי "פסק-דין חלקי" (ראו, זוסמן , בעמ' 759-758; חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 107 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין )). חשוב להדגיש בהקשר זה כי המבחן הקובע לצורך סיווג החלטה שיפוטית לעניין דרך ההשגה עליה מתמקד במהות ההחלטה ובתוכנה ולא בכותרת שניתנה לה (ראו, בן-נון וחבקין , עמ' 108; וראו גם, בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית , פיסקה כ' (4.4.2017) והאסמכתאות שם ).

בשים לב לאופיו הייחודי של "פסק-הדין החלקי" נקבע לגביו כי בעל-דין החפץ לערער על הקביעות שבהן נפסק בו לחובתו סעד העומד בפני עצמו (היינו על אותו חלק שעליו ניתן להשקיף כ"פסק-דין"), נדרש ככלל לעשות זאת מיד ובהתאם למועדים הקבועים בדין ואין הוא רשאי לשמור את השגותיו לערעור על פסק-הדין הסופי (ראו, בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014) והאסמכתאות שם ).

7.

נוכח הכללים האמורים, כיצד עלינו להשקיף על ההחלטה משנת 2013 לעניין אופן ההשגה עליה?

על-מנת להכריע בשאלה זו עלינו לשוב ולנתח את ההחלטה משנת 2013 ואת הקביעות שנכללו בה, וזאת מנקודת מבט המתייחסת למועד שבו ניתנה החלטה זו .

כזכור, ההחלטה משנת 2013 כללה שלושה רכיבים: האחד נוגע לחלקה 4; ו השניים האחרים עניינם בחלקה 3. באשר לחלקה 4, נקבע כי "לא הוכחו זכויות הנתבעים, בני משפחת אגא, בשטח זה". ואכן, כפי שצוין בהקשר זה בהחלטה בבקשה להארכת מועד, מדובר ברכיב המהווה פסק-דין חלקי ביחס למערער ( שם , פיסקה 6; בן-נון וחבקין , בעמ' 107), כך שהיה מקום לערער עליו בזכות לאחר מתן ההחלטה משנת 2013. ממילא, המערער אינו רשאי להפנות את ההליך הנוכחי כלפי רכיב זה, ועל כן דין הערעור להימחק ביחס אליו.

ומה באשר לשני הרכיבים האחרים שעניינם בחלקה 3? יוזכר, כי בעניין זה נקבע בהחלטה משנת 2013 ש"הן התובעים [המשיבים] והן המנוחה ריה ובני משפחתה מנישואיה לנתבע מס' 3 [משפחת המערער] – זכאים לזכויות בחלקה 3 [...] איני קובעת את החלוקה הפנימית בין הזכאים וענין זה יצטרך להתברר [...] בבית המשפט לענייני משפחה". ואכן, סוגיית "החלוקה הפנימית" בחלקה 3 – שהיא למעשה הרכיב השני שנכלל בהחלטה משנת 2013 – הוכרעה בבית המשפט לענייני משפחה, והליכים ערעוריים שהוגשו כלפי הכרעה זו לרבות בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה בגדר עניין פלוני – נדחו. הנה כי כן, מדובר בקביעות חלוטות שאינן ניתנות לערעור נוסף, כך שאין מקום לאפשר למערער להעלות את השגותיו בנוגע לסוגיית "החלוקה הפנימית" בחלקה 3 במסגרת הערעור דנן.

בד בבד עם ההכרעה בסוגיית "החלוקה הפנימית" בחלקה 3 הוסיף בית המשפט וקבע ביחס לחלקה זו – וזהו הרכיב השלישי שנכלל בהחלטה משנת 2013 – כי "טיב הזכויות" ייקבע בהמשך הדרך תוך שיתוף יתר הצדדים לתביעות. כפי שצוין בהחלטה בבקשה להארכת מועד, למקרא ההחלטה משנת 2013 עולה כי באותה עת בית המשפט לא התכוון להכריע בתביעות באופן סופי בכל הנוגע לחלקה 3, ואף הצדדים עצמם הסכימו כי ההליך בנושא זה צפוי להימשך. אף אם שאלת "טיב הזכויות" בחלקה 3 לא המשיכה להתברר ולא באה בסופו של יום לכלל הכרעה, אין בכך כדי לשנות למפרע את סיווגו של הרכיב האמור בהחלטה משנת 2013 לעניין אופן ההשגה עליו. הטעם לכך הוא כי לצדדים לתביעות לא הייתה כל אפשרות לדעת ב"זמן אמת", בעת מתן ההחלטה משנת 2013, כי הדיון בסוגיה זו לא עתיד להימשך וכי לא תינתן בה הכרעה. מסקנה שלפיה ההחלטה משנת 2013 הכריעה באופן סופי בכלל הסוגיות הרלוונטיות לחלקה 3 לרבות בנושא "טיב הזכויות", מהווה במידה לא מבוטלת חכמה בדיעבד, שכן בזמן אמת ניתן היה לדעת בוודאות כי לא מדובר בקביעה סופית . אכן, "שיקולים של ודאות משפטית וההכרח להעניק לבעלי הדין כלים מתאימים על מנת לקבוע את אופן ההשגה הנכון על החלטות שיפוטיות בסמוך לאחר נתינתן - מחייבים כי סיווג ההחלטה לא יהיה תלוי בהתרחשויות מאוחרות לה" (ע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ , פיסקה 11 (23.7.2018); ראו והשוו גם, ע"א 3685/20 דקלה חברה לביטוח בע"מ נ' לידיה קלר - היורשת של לאון קלר ז"ל , פיסקה 16 (14.10.2021) (להלן: עניין דקלה חברה לביטוח )). הדברים דרים בכפיפה אחת עם קביעתו של בית המשפט המחוזי בגדר ההחלטה משנת 2016 לפיה " כל טענות ב"כ הנתבע 2 [המערער], באשר לטעויות שקבעתי בהחלטתי, יוכלו להתברר בערעור שתהיה שמורה לו הזכות להגיש לאחר שיסתיים ההליך בתיק זה " (ההדגשה אינה במקור) . אשר על כן וחרף ההתרחשויות המאוחרות להן אנו עדים כעת, בכל הנוגע לסוגיית "טיב הזכויות" בחלקה 3 ההחלטה משנת 2013 אינה אלא "החלטת ביניים" שאין מניעה להשיג עליה בגדר הערעור על פסק-הדין הסופי.

לא למותר לציין כי פסק-הדין הסופי נתון אף הוא לערעור בזכות מצדו של המערער, במובן זה שהוחלט במסגרתו, הלכה למעשה, לסיים את ההליך לגבי חלקה 3 חרף הקביעה שנכללה בעניין זה בהחלטה משנת 2013 ואשר הותירה את סוגיית טיב הזכויות "פתוחה" (השוו, עניין דקלה חברה לביטוח , שם).

8.

ומה באשר לסיווגה של ההחלטה משנת 2016 שבמסגרתה, כזכור, דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערער לביטול ההחלטה משנת 2013? אמנם, לא אחת נפסק כי החלטה הדוחה בקשה לביטול החלטה שיפוטית מהווה "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור, אשר אינה "נבלעת" בפסק-הדין לצורך הערעור עליה (ראו מבין רבים, רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פיסקה 5 (25.7.1999); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן , פיסקה 45 (3.2.2011); רע"א 986/11 עיזבון המנוחה עינת רייפמן-קרמר ז"ל נ' א.סינייבר ושות', מהנדסים בע"מ , פיסקה 8 (22.2.2011); ע"א 8656/13 גור נ' עזר מציון , פיסקה 2 (29.5.2014); ע"א 4924/16 פלוני נ' קופת חולים כללית שירותי בריאות , פיסקה 7 (15.2.2017); בש"א 3441/18 אוחיון נ' הכונס הרשמי , פיסקה 4 (12.7.2018)). עם זאת, נוכח מסקנתי בדבר סיווגה ה"היברידי" של ההחלטה משנת 2013 – במובן זה שביחס לרכיב "טיב הזכויות" בחלקה 3 עסקינן למעשה ב"החלטת ביניים" – ראיתי לקבוע כי בנסיבות העניין ניתן יהיה לכלול בערעור על פסק-הדין הסופי השגה גם על ההחלטה משנת 2016. זאת, ביחס לסוגיית טיב הזכויות בחלקה 3 בלבד . הטעם לכך הוא כי הלכה למעשה לא יהיה בצעד זה כדי לפגוע בציפייתם הלגיטימית של המשיבים לסיום ההליכים, בהינתן שאלה לא היו צפויים להסתיים עד מועד נתינתו של פסק-הדין הסופי ככל שהדבר נוגע לסוגיית טיב הזכויות בחלקה 3, כאמור לעיל.

9.

התוצאה היא כי המערער אינו רשאי לכלול בערעורו על פסק-הדין הסופי השגות על ההחלטה משנת 2013 ככל שהיא מתייחסת לחלקה 4 ולסוגיית "החלוקה הפנימית" בחלקה 3; ואף לא על ההחלטה משנת 2016 ככל שהיא מתייחסת לנושאים אלה. במובן זה בלבד, דין טענת המשיבים להתקבל ועל המערער למחוק מערעורו את ההשגות בעניינים האמורים.

מנגד, ככל שהדבר נוגע לרכיב שעניינו "טיב הזכויות" בחלקה 3 (אשר נכלל בהחלטה משנת 2013), להחלטה משנת 2016 בנושא זה בלבד ולפסק-הדין הסופי – נתונה למערער זכות ערעור.

10.

ומן ההכרעה בסוגיית הסיווג, לבקשת המערער למתן פטור מהפקדת הערובה ומתשלום האגרה.

עיינתי בחומר שהוגש בהקשר זה ועל יסוד האמור בבקשת הפטור והחומר שצורף לה, מוכן אני להניח כי מצבו הכלכלי של המערער אינו מן המשופרים. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שאין בנמצא פירוט לגבי הוצאותיו של המערער ובכל הנוגע ליכולתו לממן ייצוג משפטי, כמו גם באשר למהלכים שאותם נקט על-מנת להסתייע בסביבתו הקרובה לצורך גיוס הערובה (ראו למשל,

בש"א 5093/19

טלר נ' אטל , פיסקה 6 (31.7.2019)).

בנסיבות אלה, סבורני כי האיזון הראוי מצוי בהפחתת סכום האגרה לסך של 1,500 ש"ח, ובהעמדת שיעור הערובה על סך של 15,000 ש"ח.

11.

סוף דבר:

(א) המערער רשאי להגיש עד ליום 28.12.2021 הודעת ערעור מתוקנת, בהתאם להוראות שצוינו בפיסקה 9 לעיל;

(ב) המערער ישלם את האגרה ויפקיד את הערובה בסכומים הנ"ל עד ליום 28.12.2021, שאחרת עשוי ההליך להימחק ללא צורך במתן הודעה נוספת.

(ג) נוכח התוצאה שאליה הגעתי לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.