ע"א 6094/16 שמואל רוזובסקי נ. איזי פורקס בע"מ

1.האם אופן ההשגה על ההחלטה אותה תוקפים המבקשים הוא על דרך של בקשת רשות ערעור, או שמא נתונה למבקשים זכות ערעור עליה? זו השאלה הדורשת הכרעה.

2.המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: בקשת האישור ) כנגד המשיבה 1 (להלן: איזי פורקס ) וכנגד גורמים נוספים הקשורים אליה (להלן: המשיבים הנוספים ). התובענה נסמכה על שלוש עילות: האחת, הפרת חובה חקוקה בהתייחס להוראותיו של חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הייעוץ ); ושתי הנוספות הטעיה וניצול בורות הצרכן, לפי סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בהתאמה. בגדר התובענה התבקש סעד כספי, וכמו כן התבקש צו מניעה המורה לאיזי פורקס ולמשיבים הנוספים "להפסיק לשווק, לייעץ, לעסוק בניהול תיקים, ולעסוק בכל היבט אחר של מסחר במוצרי מט"ח או מכשירים פיננסיים בכלל" (סעיף 51 לכתב התביעה, וראו גם סעיף 9 בעמוד 93 לבקשת האישור).

3.בהסכמת הצדדים נקבע כי תחילה תינתן החלטה בבקשת האישור כלפי איזי פורקס, בכל הנוגע לעילת התביעה של הפרת חובה חקוקה. משכך, ביום 27.11.2015 הכריע בית המשפט בסוגיה זו ודחה את בקשת האישור כנגד איזי פורקס, ככל שהיא נוגעת לעילת הפרת חובה חקוקה של הוראות חוק הייעוץ. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית כנגד החלטה זו (להלן: ההחלטה ). בגדר ההחלטה אף התייחס בית המשפט לסעד צו המניעה אשר נתבע על ידי המבקשים, ודחה אותו. לעניין זה נקבע כי:

"הסעד של צו המניעה שהתבקש ... שורבב לתביעה בצורה מלאכותית ואין בו כשלעצמו כדי להצדיק בירור המחלוקות בהליך ייצוגי או בכלל. איסור על ייעוץ, שיווק או ניהול תיקי השקעות ללא רישיון - זהו צו המחוקק בחוק ייעוץ השקעות. גם איזי פורקס לא חולקת על כך. חוק ייעוץ השקעות אף קובע קשת סנקציות בגין הפרת הוראותיו, לרבות אותן הוראות שלהפרתן טוענים המבקשים: סנקציה משמעתית, בדמות עבירות משמעת ( ס' 30-38 לחוק); סנקציה מנהלית, בדמות קנס לטובת המדינה ( ס' 38א-38י' לחוק) וסנקציה פלילית, בדמות מאסר וקנס ( ס' 39-40 לחוק). משום כך - אין כל צורך בהוראה של בית המשפט בעניין זה".

למען שלמות התמונה יצוין, כי המבקשים לא הגישו הליך ערעורי כנגד ההחלטה בסמוך לאחר נתינתה. תחת זאת, הגישו בקשת ארכה מוסכמת ולפיה המועד להגשת הליך ערעורי על ההחלטה יוארך עד לאחר מתן הכרעה סופית בבקשת האישור. ביום 19.1.2016 נעתרתי לבקשה מוסכמת זו (בש"א 209/16). ואולם, בדיון קדם משפט אשר התקיים ביום 17.2.2016, המליץ בית המשפט המחוזי למבקשים להגיש הליך ערעורי על ההחלטה טרם שיימשך בירורה של בקשת האישור. משכך, ובהסכמת הצדדים, הוגשה בקשת רשות הערעור דנן ביום 7.8.2016 (סעיפים 39-38 לבקשת רשות הערעור).

4.בגדר בקשת רשות הערעור ציינו המבקשים כי הם סבורים שנתונה להם זכות ערעור על ההחלטה, אולם נוכח הספק שנותר להם בעניין זה הגישו בקשת רשות ערעור. בסמוך לאחר הגשת ההליך הגישו המבקשים בקשה לשינוי סיווגו לערעור בזכות, היא הבקשה המונחת לפתחי. בין היתר טענו המבקשים, כי די בכך שבית המשפט דחה את הסעד בדבר צו מניעה על מנת להקנות להם זכות ערעור על ההחלטה כולה. איזי פורקס והמשיבים הנוספים מתנגדים לבקשה לשינוי סיווג, וסבורים כי דרושה למבקשים רשות ערעור לשם השגה על ההחלטה. כך, לשיטתם, מאחר שההחלטה עוסקת בעילה אחת בלבד מבין שלוש עילות שנזכרו בבקשת האישור וכנגד איזי פורקס בלבד, וטרם נשלל מהמבקשים סעד כספי כלשהו. לעניין הסעד שעניינו צו מניעה טוענים איזי פורקס והמשיבים הנוספים, כי סעד זה אינו עומד בפני עצמו אלא מהווה אך משום סעד נלווה לסעד העיקרי (הכספי).

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי הדין עם המבקשים, היינו - כי עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה.

6.כידוע, דרך ההשגה על החלטות שיפוטיות נגזרת מן השאלה האם לפנינו "החלטה אחרת" או "פסק דין". המבחן המשמש לסיווגן של החלטות בהקשר זה הוא "מבחן הסופיות", לאמור: האם סיים בית המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין המונח לפניו (למשל, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא (4) 354, 362 (1997) (להלן: עניין מנדלבליט ). עוד ראו, ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי

(מהדורה שלישית, 2012), עמ' 107 ואילך). מדובר במבחן פורמאלי בעיקרו, שעניינו בשאלה האם ההחלטה הנבחנת מסיימת את הדיון ו"סוגרת את תיק בית המשפט" (ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962)).

"מבחן הסופיות" קל ליישום כאשר מדובר בהחלטה הניתנת בתום ההליך המשפטי ומכריעה בכלל הסוגיות שעל הפרק, שאז ברור כי מדובר ב"פסק דין". יישומו עלול להיות מורכב יותר כאשר בית המשפט מכריע בטענות שונות של הצדדים במהלך הדיון, אך לאחר מתן החלטתו ההליך מוסיף להתקיים. ואכן, בעניין מנדלבליט

נפסק כי "במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד , המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים" (שם, עמ' 363. ההדגשה במקור). על פי "מבחן הסעד", אם ההחלטה מעניקה או שוללת אחד או יותר מן הסעדים שנתבעו, הרי שמדובר בפסק דין (ולמען הדיוק: "פסק דין חלקי"); ואם לאו - הרי שלפנינו "החלטה אחרת" שאינה אלא שלב ביניים בדרך לבירורו של הסעד ( ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ , פ"ד נד (2) 145, 155-154 (2000). עוד ראו, ע"א 134/13 מזאוי נ' מזאוי , פיסקה 4 (7.3.2013); ערעור על החלטה זו נדחה בפסק דין מיום 12.5.2013 בבש"א 1977/13).

7.ומן הכלל - לענייננו: כזכור, ההחלטה הכריעה בעילה שעניינה הפרת חובה חקוקה בהתייחס להוראות חוק הייעוץ, וזאת כנגד איזי פורקס בלבד. אגב הדיון בעילה זו, דחה בית המשפט את סעד צו המניעה, למצער ככל שהוא נוגע לאיזי פורקס. ודוק: כפי שציינו המבקשים, "...סעד זה [צו מניעה - ג'ל'], אשר מורה 'לאיזי פורקס... להפסיק לשווק, לייעץ, לעסוק בניהול תיקים ', יכול לנבוע אך ורק מתוך העילה הנוגעת לחוק הייעוץ - החוק אשר מסדיר את העיסוק בייעוץ, שיווק וניהול השקעות. סעד זה לא יכול לנבוע מתוך שתי עילות התביעה הנותרות, שהן עילות מכח חוק הגנת הצרכן" (סעיף 7 לבקשה לשינוי סיווג. ההדגשה במקור).

8.יוצא איפוא, כי בגדר ההחלטה הכריע בית המשפט באופן סופי ביחס לסעד שעניינו צו מניעה, שהוא אחד מן הסעדים אשר נתבעו על ידי המבקשים כנגד איזי פורקס. משכך, בהתאם למבחן הסעד יש לקבוע כי לפנינו "פסק דין חלקי" (ראו והשוו למשל, בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014); רע"א 3874/16 איתן נ' טל נכסים בע" מ , פיסקה 2 והאסמכתאות הנזכרות שם (5.6.2016). עוד השוו, בש"א 2393/04 JOOP GmpbH נ' כל פרפיום בע"מ

(8.6.2004)). בהקשר זה יודגש, כי גם אם צו המניעה אינו הסעד העיקרי אשר נתבע על ידי המבקשים, הרי שבניגוד לטענת המשיבים מדובר בסעד עצמאי ונפרד העומד על רגליו שלו. גם בעובדה שבית המשפט המחוזי השקיף על סעד זה כעל סעד ש"שורבב לתביעה בצורה מלאכותית" אין כדי להשליך על אופן סיווגה של ההחלטה ועל דרך ההשגה הנגזרת מכך. לא נעלמה מעיניי טענת המשיבים לפיה שיקולי יעילות מצדיקים כי הפרשה כולה תובא לבחינה ערעורית בזכות כמקשה אחת, לאחר שהערכאה הדיונית תכריע באופן סופי במכלול העניינים שעל הפרק. גם אם אניח שיש הגיון בטענה זו, הרי ששיקולי יעילות כשלעצמם אינם יכולים להטות את הכף לעבר סיווגה של ההחלטה כ"החלטה אחרת", מקום בו ההלכה המושרשת מובילה בבירור למסקנה הפוכה (עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל - צבא הגנה לישראל

(1.11.2010)).

להשלמת התמונה יצוין, כי די בכך שרכיב אחד בהחלטה מהווה "פסק דין" כדי להקנות למבקשים זכות ערעור על כלל רכיביה, וזאת גם אם הייתה נדרשת רשות ערעור אילו הרכיבים הנוספים היו עומדים בפני עצמם ( רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי , פיסקה 8 (26.10.2011); רע"א 135/15 תוינה נ' תוינה , פיסקה 1 (11.5.2015); רע"א 2481/11

קוה נ' הכונס הרשמי , פיסקה 5 (19.6.2011)).

9.נוכח כלל האמור לעיל, נעתר אני לבקשה לשינוי סיווג וקובע כי סיווגו של ההליך ישוּנה מבקשת רשות ערעור לערעור בזכות, על כל המשתמע מכך.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.