בש"א 2393/04 JOOP! GmpbHואח' נ. כל פרפיום בע"מ

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער. הבקשה הוגשה מטעמי זהירות, עד להכרעה של בית המשפט בשאלה האם דרך התקיפה של החלטת הערכאה הקודמת הינה על ידי ערעור בזכות או בקשת רשות לערער. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 8.3.04. ביום 31.3.04 הוגש ערעור בזכות על החלטת בית משפט קמא. החלטה זו מתייחסת הן לבקשה להארכת מועד מחד, והן לשאלה האם הוגש הערעור בזכות כדין, אם לאו.

הבקשה בה החליט בית המשפט המחוזי הוגשה לבית המשפט ביום 14.9.03. כותרתה היא "בקשה למתן סעד ספציפי ולחלופין לתיקון הסעדים המבוקשים בכתב תביעה המתוקן". מעיון בבקשה עולה, כי הסעד העיקרי המתבקש בה הוא כי בית המשפט המחוזי יורה למשיבות, במסגרת סעד כללי אשר נתבקש על ידי הצדדים בבקשה מיום 5.12.02, להעביר למבקשות רשימה של ספקים אשר סיפקו למשיבות בשמים עם קודים פגומים. יצויין, כי הסעד הכללי האמור היה סעד ו', בו נתבקש בית המשפט המחוזי ליתן "צו המעניק לתובעת כל סעד שייראה לבית המשפט צודק בנסיבות העניין". לחלופין, התבקש בית המשפט המחוזי להתיר למבקשות לתקן את כתב התביעה המתוקן ולהוסיף את הסעד האמור לכתב התביעה.

הן הבקשה העיקרית והן הבקשה החלופית נדחו על ידי בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לבקשה העיקרית, קבע בית המשפט המחוזי כי אין הפלוגתאות עליהן הסכימו הצדדים כוללות פלוגתא המתייחסת להפרת הסכם בין המבקשות לבין ספקים או קמעונאיים של המשיבות, אשר את שמותיהם יכלו המבקשות לבקש במסגרת הסעד שנכלל ברשימת הסעדים שנוסחה בידי הצדדים. בכך, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקשות, כי הסעד השנוי במחלוקת נובע באופן ישיר מהפלוגתאות שנדונו בהליך שבבית המשפט המחוזי.

בלא שאדרש לסעד החלופי שנתבקש בבית המשפט המחוזי, נראה לי כי הכרעה זו של בית המשפט היתה בבחינת פסק דין. כאשר החלטה הניתנת בהליך אינה מסיימת את ההליך לגמרי, המבחן המקובל להבחנה בין פסק דין, הנתון לערעור בזכות, לבין החלטה אחרת, הנתונה לערעור ברשות בלבד, הינו מבחן הסעד (ראו ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט דינים עליון נד 165). השאלה העולה במסגרת מבחן זה היא, ה"אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע או נשלל ממנו הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו. זאת, משום שבית המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש." (שם, שם).

המקרה שבפניי אינו מקרה רגיל, שכן בין היתר יש בין הצדדים מחלוקת בעצם השאלה האם הסעד נשוא הדיון נתבקש מבית המשפט המחוזי. ברם, חרף נתון לא שכיח זה, אני סבור כי עומדת למבקשות הזכות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. בית המשפט, בהחלטתו, שלל מן המבקשות סעד אשר לטענתן נתבקש על ידן במסגרת ההליך העיקרי שבבית המשפט. בית המשפט קבע, אמנם, כי הסעד האמור אינו מהווה חלק מן הסעד הכללי אשר נתבקש מבית המשפט, וכי אינו נובע מן הפלוגתאות שבין הצדדים. ברם, קביעה זו שנויה במחלוקת, ולא אוכל, ואף איני מוסמך, להתייחס לעצומה של המחלוקת בין הצדדים לעניין זה. לא אוכל גם לקבוע, כי טענות המבקשים לעניין זה הן טענות סרק, או כי הן נטענות שלא בתום לב, על מנת לזכות בזכות ערעור. משקיימת, לכל הפחות, טענה ראויה לבירור של המבקשות לעניין זה, הרי שיש לראות בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה שטמונה בה אפשרות ממשית של שלילת סעד מן המבקשות, ונראה לי, כי הדבר מצדיק להכיר בזכותן של המבקשות להגיש ערעור בזכות כנגד ההחלטה.

במצב זה, נראה לי כי דחיית הבקשה האמורה מקימה למבקשות זכות ערעור. משכך, אין מקום למחיקת הערעור שבכותרת, ואף אין צורך במתן הארכה שנתבקשה בבש"א 2393/04. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.