בש"א 3796/14 היועץ המשפטי לממשלה נ. דני בירנבוים ואח'

לפניי בקשה מטעם היועץ המשפטי לממשלה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 23.4.2014. במסגרת ההחלטה אושרה תביעה שהגישו המשיבים 5-1 כתובענה ייצוגית נגד המשיבות 10-6, בנושאים מסוימים בלבד. יצוין, כי במסגרת ההחלטה נדחתה בקשה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה למחוק את בקשת האישור ללא יצירת מעשה בית-דין ולהחלפת הייצוג. הארכה המבוקשת היא עד לערעור על פסק-הדין שיינתן בסיומו של ההליך בבית המשפט המחוזי. כמו-כן מבוקשת ארכה "בשלב ראשון" עד 21 ימים לאחר ההכרעה בבקשת הארכה.

המשיבים 5-1 והמשיבות 10-6 הודיעו על התנגדותם למתן הארכה.

אבקש להתייחס, ראשית, לבקשה למתן ארכה "בשלב ראשון" לתקופה של 21 ימים לאחר ההכרעה בבקשה להארכת מועד. לבקשה זו אין הצדקה. ברור הדבר, כי בקשה מסוג זה היא בקשת ארכה לכל דבר ועניין . היא עצמה מצריכה "טעם מיוחד". היא עצמה מצריכה קבלת תגובתו של הצד שכנגד . לפיכך, ככלל בית משפט זה אינו נוהג ליתן ארכות מסוג זה כמעין "סעד ארעי", המהווה כאמור ארכה לכל דבר ועניין. משמעות הדבר היא כי בעל-דין המבקש הארכת מועד נוטל על עצמו סיכון דיוני מסוים, ואם הוא מבקש למזער את הסיכון, ייטיב לעשות אם יקדים ככל האפשר להגיש את הבקשה להארכת מועד, וייערך להגשת ההליך ככל שבקשתו תידחה. יובהר, כי אין בדבריי אלה כדי לשלול, במקרים מתאימים , מתן ארכה חלקית, אך זאת רק בנסיבות המצדיקות זאת ולא בתורת "סעד ארעי".

לגופו של עניין: מן הבקשה לא ניתן להבין באופן ברור על איזה חלק או חלקים מתוך החלטת בית המשפט קמא שוקל המבקש להשיג. בבקשה נכתב כי לגבי חלקים הכלולים בהחלטת בית המשפט קמא, שלגביהם יש להגיש כעת בקשת רשות ערעור ,

שומר המבקש על זכותו לערער לאחר סיום ההליך, במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי, ככל שיוגש. זו אכן זכותו הדיונית של המבקש, ולשם כך לא דרושה הבקשה שלפניי. אולם, המבקש עותר לכך שגם לגבי "חלקים אחרים", שלגביהם יש להגיש כעת ערעור בזכות, תישמר האפשרות לערער בסיום ההליך. ואולם, לבקשה כזו לא ניתן להיעתר בלי שהוצגה הנמקה ברורה ומפורטת העולה כדי "טעם מיוחד". עמדתי על כך לאחרונה (בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014)):

ברור הדבר, כי במקום שבו ניתנה החלטה המהווה "פסק-דין חלקי", וההליך בבית המשפט קמא ממשיך בסוגיות אחרות, אין להיענות לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור באופן אוטומטי, ויש לבחון אם הנסיבות מצדיקות זאת. אכן, פסק-דין חלקי הוא פסק-דין לכל דבר ועניין, וממילא דיני הערעור על פסק-דין חלקי הם דיני הערעור החלים על פסק-דין, לרבות החובה להגיש את הערעור תוך 45 ימים, זולת אם מתקיימים "טעמים מיוחדים" להארכת המועד. ודוק: איני שולל כי במקרים מסוימים עשויה לקום הצדקה ליתן ארכה להגשת ערעור על פסק-דין חלקי, כך שהערעור יוגש, אם יהיה צורך בכך, רק לאחר סיום הדיון בתובענה כולה (ראו והשוו ע"א 7341/98 רשות הנמלים והרכבות בישראל נ' סנדיד, פ"ד נד(1) 875 (2000)). אולם, לא תמיד זה המצב. בהקשר זה יש לזכור כי פסק-דין חלקי, מעצם טיבו ובשונה מ"החלטה אחרת", מסיים את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מן הסעדים שהתבקשו בתובענה, ואינו מהווה שלב ביניים בדרך לבירור הסעד הסופי (ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי – מהדורה שלישית 107 (2012)). לפיכך, בעל-דין החפץ לערער על פסק-דין חלקי, שבו נפסק לחובתו סעד העומד בפני עצמו, נדרש ככלל לעשות זאת תוך 45 ימים, ואין הוא רשאי מניה וביה לשמור את השגותיו לערעור על פסק-הדין הסופי (ראו ע"א 507/85 פנון נ' שטראוס – חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ , פ"ד מג(1) 106 (1989)).

בענייננו, הועלתה בבקשה שלפניי טענה כללית בלבד לגבי חסכון בזמן שיפוטי וריכוז כל הערעורים לסוף ההליך. כאמור, אף לא נכתב בבקשה מהו החלק שלגביו סבור המבקש כי עומדת לו זכות ערעור כעת – זכות שאת מימושה הוא מבקש לדחות לזמן ממושך. קבלת טענתו של המבקש, כפי שהוצגה, משמעותה התייחסות לפסק-דין חלקי באופן אוטומטי כמו ל"החלטת אחרת", וזאת אין בידי לקבל, מה גם שהקביעה אם שיקולי יעילות תומכים בדחיית מועד ההשגה אם לאו צריכה להישען על בחינה פרטנית בכל מקרה ומקרה (השוו, לעניין העיתוי הראוי לדיון בהשגה על החלטה לאשר תובענה ייצוגית, החלטת כבוד הנשיא א' גרוניס ברע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל (6.5.2010)). לא מיותר לציין, כי המשיבים חולקים על כך שעומדת למבקש זכות ערעור על חלק כלשהו מהחלטת בית המשפט קמא, אולם איני רואה להכריע בעניין זה, שעה שהמבקש עצמו לא פירט על איזה חלק מתוך ההחלטה נסבה בקשתו, ומדוע לשיטתו חלק זה מהווה פסק-דין חלקי.

סיכומו של דבר: איני רואה להיעתר לבקשה. עם זאת, בשים לב למועד הגשת הבקשה שלפניי ולכלל הנסיבות, אני מאפשר למבקש להגיש הליך של ערעור בזכות תוך 7 ימים, וזאת בלי להביע עמדה לגבי שאלת עצם קיומה של זכות ערעור. כמובן, שאם יוגש הליך ערעור כאמור, ותעלה טענה כי ההליך הוגש שלא כדין – העניין יתברר כמקובל. לגבי הוצאות: המבקש יישא בהוצאות הבקשה שלפניי בסך של 2,500 ₪ למשיבים 5-1 ובסך 2,500 ₪ למשיבות 10-6. יובהר, כי לא מצאתי מקום לחיוב באת-כוח המבקש בהוצאות אישיות, כפי בקשתם של המשיבים 5-1.

ככל שיוגש ערעור כאמור לעיל, יצוין דבר הארכה בפתחו ויצורף עותק של החלטתי-זו כנספח.

54678313