ע"א 3685/20דקלה חברה לביטוח בע"מ נ. לידיה קלר- היורשת של לאון קלר ז"

1.

הערעור שבכותרת מופנה כנגד שלוש החלטות שיפוטיות שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת א' נחליאלי-חיאט ) במסגרת הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (ת"צ 57279-11-15): החלטה מיום 29.10.2018; פסק-דין מיום 27.2.2020; והחלטה דיונית נוספת שניתנה ביום מתן פסק-הדין (27.2.2020). המשיבים עותרים לסילוק הערעור על הסף בטענה כי לא מוקנית למערערות זכות דיונית לכלול בגדרו השגה על ההחלטה מיום 29.10.2018 כמו גם על ההחלטה הדיונית מיום 27.2.2020 (להלן: הבקשה לסילוק על הסף ). הסוגיה הטעונה הכרעה היא, אפוא, כיצד יש לסווג את שתי ההחלטות האמורות לצורך ההשגה עליהן.

רקע הדברים

2.

בחודש נובמבר 2015 הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: בקשת האישור ) כנגד המערערת 1 (להלן: חברת הביטוח ) והמערערת 2 (להלן: קופת החולים ). בקשת האישור הוגשה על-ידי מר לאון קלר ז"ל, אשר למרבה הצער הלך לבית עולמו לאחר הגשת בקשת האישור, ביום 26.3.2017 (להלן: המנוח ). בעקבות פטירת המנוח קבע בית המשפט קמא כי בנו, המשיב 2, יבוא תחתיו כתובע מייצג (ראו פיסקה 1 להחלטה מיום 29.10.2018; להלן: המשיב או התובע המייצג ).

במוקד בקשת האישור עומדת פוליסת ביטוח קבוצתית לביטוח סיעודי ("סיעודי מושלם פלוס") המופעלת על ידי חברת הביטוח ואשר ההצטרפות אליה מוצעת לחברים בקופת החולים (להלן: הפוליסה ). הפוליסה מקנה למבוטח שהגיע למצב סיעודי (כהגדרתו בפוליסה) זכאות לתגמולי ביטוח בתעריף מסוים המשתנה לפי גיל המבוטח ולמשך תקופה קצובה בזמן. הפוליסה קובעת "מנגנון מדורג" שלפיו מבוטח שהגיע למצב סיעודי יהיה זכאי לקבלת תגמולים לתקופה ראשונית של 36 חודשים, ובהמשך, אם נותר במצב סיעודי, לקבלת תגמולי ביטוח לתקופה של 24 חודשים נוספים, אך בתעריף נמוך יותר. לאחר מכן, וכל עוד המבוטח עודנו במצב סיעודי, קמה זכאותו לקבלת תגמולי ביטוח לתקופה של 12 חודשים נוספים-אחרונים וגם הפעם בתעריף נמוך יותר מזה ששולם לו עד למועד זה. יוער, כי שלוש תקופות נפרדות אלה מכוּנות כל אחת "תקופת זכאות". עוד חשוב להדגיש, להשלמת התמונה, כי בשנת 2016 ולאחר הגשת בקשת האישור עוגנו בדין הוראות שונות אשר ביטלו את האפשרות לקבוע תעריפי זכאות מדורגים מסוג המנגנון שנקבע בפוליסה.

3.

בבסיס בקשת האישור עמדה הטענה כי תגמולי הביטוח ששולמו למבוטחים בהתאם לפוליסה שולמו בח ֵ ס ֵ ר, וזאת כתוצאה משני גורמים: ראשית , כי לא לכל חברי הקבוצה שאירע בעניינם מקרה ביטוח שולמו תגמולים עבור מלוא תקופת זכאותם (להלן: טענת משך התשלום ); שנית , כי המעבר בין תקופות הזכאות הופעל באופן לקוי (בכל הנוגע למעבר בין תקופת זכאות אחת לאחרת) כך שתגמולי הביטוח שולמו באופן שאינו תואם את המנגנון הקבוע בפוליסה (להלן: טענת התעריף ). במסגרת בקשת האישור התבקש אפוא סעד של השבת הסכומים שלא שולמו למבוטחים כמתחייב מהוראות הפוליסה וכן פסיקת גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לבא-כוחו.

4.

המערערות התנגדו לבקשת האישור ככל שהיא נסבה על טענת משך התשלום, אך הודו כי יש ממש בטענת התעריף וכי נפלה מצדן טעות בהקשר זה שכפועל יוצא ממנה שולמו בח ֵ ס ֵ ר תגמולי ביטוח למבוטחים הרלוונטיים שעברו מתקופת זכאות אחת לתקופת הזכאות הבאה בתור. לפיכך הודיעו המערערות כי מקובל עליהן שבקשת האישור תתקבל בכל הנוגע לטענת התעריף והדגישו כי הן אף יפעלו להשבת הפרש תגמולי הביטוח לכלל המבוטחים הזכאים. לצורך כך ביקשו המערערות כי הנתונים על אודות תגמולי הביטוח שיש להשיב למבוטחים הרלוונטיים ייבחנו על-ידי רואה החשבון המבקר של חברת הביטוח.

5.

ביום 5.7.2017 התקיים דיון בהליך שבו גיבשו הצדדים הסדר דיוני (להלן: ההסדר הדיוני ) שלפיו רואה-החשבון המבקר של חברת הביטוח ימונה כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: המומחה ), וזאת לצורך מתן חוות דעת חשבונאית בנוגע לעילות שבבסיס התובענה. הוסכם, בין היתר, כי המומחה יבחן את שווי הח ֵ ס ֵ ר שנוצר בתשלום תגמולי הביטוח למבוטחים הזכאים ואת גובה ההשבה הנדרשת בגינו; כי לאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה ינסו הצדדים לגבש הסכמה בנוגע לשיעור הגמול ושכר הטרחה שישולמו לתובע המייצג ובא-כוחו; וכי ככל שהצדדים לא יצליחו להגיע להסכמה בהקשר זה יינתן פסק-דין לאחר השלמת טיעוניהם בכתב (ראו, פרוטוקול הדיון מיום 5.7.2017; עמ' 11 שורות 29-28). בתום הדיון קיבל ההסדר הדיוני תוקף של החלטה.

חוות דעתו של המומחה הוגשה ביום 10.1.2018 והצדדים לא התנגדו לממצאיה. במהלך ישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 8.4.2018 הציע אפוא בית המשפט המחוזי לצדדים לגבש הסדר פשרה שיכלול את הסכמותיהם. הצדדים סירבו להצעה זו ותחת זאת עתרו למתן פסק-דין בבקשת האישור, שבמסגרתו תתקבל התובענה הייצוגית בטענת התעריף ותידחה בטענת משך התשלום, כמפורט בהסדר הדיוני. בהתחשב בכך קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים יגישו הצעה בכתב לסיום בירורו של ההליך אשר תכלול גם את טיעוניהם ביחס לשיעורי הגמול ושכר הטרחה שייפסקו לטובת התובע הייצוגי ובא-כוחו.

6.

לאחר שהצדדים השלימו את טיעוניהם ניתנה ביום 29.10.2018 החלטתו של בית המשפט המחוזי שבגדרה התקבלה בקשת האישור בטענת התעריף ולעומת זאת נדחתה בטענת משך התשלום

(להלן: ההחלטה הראשונה ). במסגרת החלטה זו נדרש בית המשפט המחוזי אף לסוגיית גובה הנזק וקבע את הסכום שאותו נדרשות המערערות להשיב למבוטחים הזכאים על בסיס ממצאיה של חוות-דעת המומחה ומשלא נתגלעה כל מחלוקת בהקשר זה בין הצדדים. בית המשפט הוסיף והורה למומחה לדווח לבית המשפט על אודות ביצוע השבת חסר התגמולים ולהגיש בתוך 90 ימים דו"ח מסכם בעניין זה. כמו כן פסק בית המשפט גמול לתובע הייצוגי בסך של 250,000 ש"ח ושכר טרחה לבא-כוחו בשיעור של 13% מסכום ההשבה (שהוערך בסך של כ-4.8 מיליון ש"ח), וכן הורה כי סכומים אלה ישולמו כבר בעת הזאת . בנוסף, הורה בית משפט קמא לצדדים להגיש לעיונו נוסח של הודעה משותפת בדבר אישור התובענה כייצוגית אשר יפורסם על-ידיהם. זאת, על מנת לאפשר לחברי הקבוצה למסור את עמדתם בעניין השתייכותם לקבוצה, ולחלופין כדי לאפשר להם לפנות למערערות לצורך קבלת התגמולים שטרם הועברו לידיהם. עוד נקבע כי "מאחר שמדובר באישור של התובענה הייצוגית, ללא ניהול הליך ובכל זאת יש בו סממנים של הסדר פשרה" ,

תימסר הודעה על ההחלטה לאשר את התובענה כייצוגית ליועץ המשפטי לממשלה, על-מנת לאפשר גם לו להביע את עמדתו לגביה. בהקשר זה נקבע, כי ככל שלא תתקבל הודעה בחלוף 45 ימים יינתן פסק-דין בתובענה הייצוגית עצמה.

7.

בהמשך הגיש המומחה את חוות-דעתו המשלימה בהתאם לאמור בהחלטה הראשונה. משכך ולאחר שלא נתקבלה הודעה מטעם מי מחברי הקבוצה או מטעם היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ביום 27.2.2020 פסק-דין (להלן: פסק-הדין ), שבו נקבע, בין היתר, כי [ההדגשות שלי – ר' ג']:

10.

"[...] בחוות הדעת המשלימה שהגיש המומחה... עלה כי לאחר ביצוע פעולות ההשבה וההשלמה נותר סך של 34,991 ש"ח שלא הושבו.

[...]

בהסכמת הצדדים אני מורה כי סכום זה, הסכום הנותר, י[י]תרם לקרן תובענות ייצוגיות הפועלת לפי סעיף 27(א) לחוק וזאת תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין [...]

11.הגם שאין מדובר בהסדר פשרה אלא בהכרעה בתובענה הייצוגית, הרי שמאחר שההליך כולו התנהל ללא צורך בקיום הוכחות והתבסס על בדיקות המומחה שמונה מטעם בית משפט בהסכמת הצדדים, אין לי אלא לקבוע כי בהתאם לתוצאות הבדיקה ובהתאם למסקנות המומחה הוכרעה התובענה לטובת הקבוצה שבשמה הוגשה התובענה [...]

כמו כן אישרתי את העילה והסעד ואף הוריתי על ההשבה לטובת הקבוצה [...]

12.

בהתאם להוראות סעיף 24 לחוק תובענות ייצוגיות מהווה פסק הדין דנא מיצוי מלא של הטענות והתביעות של התובע [המשיב] ושכל כל אחד מחברי הקבוצה בגין העילה שאושרה בהחלטת אישור התובענה הייצוגית, וכן למען הזהירות מהווה גם מעשה בית דין בקשר לעילה שנדחתה . פסק הדין מחייב את כל חברי הקבוצה [...]".

8.

ביום מתן פסק-הדין הכריע בית המשפט המחוזי במסגרת החלטה

נפרדת ועצמאית בבקשה שהגיש המשיב להחלפה נוספת של התובע המייצג, וקבע כי תחת המשיב תבוא אשתו של המנוח, היא המשיבה 1, לאחר שהתברר כי המשיב אינו נמנה עם יורשי המנוח על-פי צו קיום צוואתו (להלן: ההחלטה השנייה ).

הערעור והבקשה לסילוקו על הסף

9.

ביום 8.6.2020 הגישו המערערות את הערעור שבכותרת אשר מופנה כלפי פסק הדין; כלפי רכיב הגמול ושכר טרחה שנכלל בהחלטה הראשונה; וכנגד ההחלטה השנייה שבה נקבע כי תחת המשיב כתובע מייצג תבוא המשיבה 1.

10.

המשיבים, מן העבר השני, עתרו לסילוק הערעור שבכותרת על הסף במסגרת הבקשה המונחת לפניי. הם טוענים, ביחס להחלטה הראשונה ,

כי זו מהווה "פסק-דין חלקי" הכולל הכרעה אופרטיבית וסופית ביחס לשיעור הגמול ושכר הטרחה לתובע המייצג ולבא-כוחו. לטענת המשיבים, המערערות לא ערערו על החלטה זו בסמוך לאחר שניתנה ובהתאם למועדים הקבועים בדין, כך שמדובר בפסק-דין חלקי

חלוט אשר המערערות אינן רשאיות להשיג עליו במסגרת הערעור על פסק-הדין. ביחס להחלטה השנייה טוענים המשיבים, כי זו מהווה "החלטה טכנית הטפלה למחלוקת העיקרית" אשר לא "נבלעה" בפסק-הדין. על כן, כך לטענתם, המערערות לא היו רשאיות להשיג על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק-הדין והיה עליהן להגיש בקשת רשות ערעור עצמאית, אשר המועד להגשתה כבר חלף-עבר נכון למועד הגשת הערעור דנן.

דיון והכרעה

11.

הערעור דנן מופנה כאמור כנגד פסק-הדין אך גם כנגד רכיב מסוים בהחלטה הראשונה (שעניינו בפסיקת גמול ושכר טרחה) וכלפי ההחלטה השנייה בדבר החלפת התובע הייצוגי.

הסוגיה הדיונית הראשונה הטעונה הכרעה הינה האם הייתה מוקנית למערערות זכות דיונית לכלול בערעורן על פסק-הדין גם השגה על ההחלטה הראשונה. ובמילים אחרות – האם יש לסווג את ההחלטה הראשונה כ"החלטה אחרת" ש"נבלעת" בפסק-הדין כך שניתן להשיג עליה במסגרת הערעור שהוגש עליו (ראו, תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכן תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), או שמא יש לסווגה כ-"פסק-דין חלקי" שאינו "נבלע" בפסק-הדין, כך שלא ניתן להשיג עליה במסגרת הערעור שהוגש כנגדו.

סיווג ההחלטה הראשונה בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה – פסק-דין חלקי או החלטה אחרת?

12.

בסדרי הדין האזרחיים מקובל להבחין בין שני סוגים מרכזיים של החלטות שיפוטיות: "פסק-דין" ו-"החלטה אחרת". "פסק-הדין" מסיים ככלל את הדיון בהליך, ואילו "החלטה אחרת" אינה מהווה, ככלל, סוף פסוק להמשך בירור ההליך שהובא בפני בית המשפט (ראו, יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 757-753 (מהדורה שביעית, 1995) (להלן: זוסמן )). לאבחנה זו נפקות חשובה ביותר לעניין הליך הערעור שכן על פסק-דין של הערכאה הראשונה ניתן בדרך כלל לערער בזכות ואילו על החלטה אחרת ניתן, ככלל, לערער ברשות. על מנת לסייע באבחנה בין "פסק-דין" ל"החלטה אחרת" נבחנת השאלה אם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים (ראו, ע"א 226/61 דורון נ' צחובל , פ"ד טז 1911, 1919 (1962); ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 362 (1997)). זהו למעשה "מבחן סגירת התיק", שלפיו כאשר ההחלטה השיפוטית העומדת לבחינה הובילה לסגירתו של התיק, כך שלא נותר עוד דבר באשר לבירור המחלוקת, מדובר ב"פסק-דין", ואילו ככל שההחלטה השיפוטית הרלוונטית לא סגרה את התיק מדובר ככלל ב"החלטה אחרת".

13.

לצד האמור, לא אחת ניתנות החלטות שיפוטיות שאינן נכנסות במובהק לקטגוריה של "פסק-דין" או "החלטה אחרת" (וחשוב להדגיש בהקשר זה כי המבחן הקובע לצורך סיווג החלטה שיפוטית לעניין דרך ההשגה עליה מתמקד במהות ההחלטה ובתוכנה ולא בכותרת שניתנה לה; ראו, חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 108 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין ); וראו גם, בע"מ 1345/17 פלוני נ' פלונית , פיסקה כ' (4.4.2017) והאסמכתאות שם ). דוגמה בולטת לכך הינה החלטה שיפוטית אשר מסיימת את הדיון רק לגבי חלק מבעלי הדין או רק לגבי חלק מן הסעדים שהתבקשו בתובענה. החלטה שיפוטית שכזו היא בעלת אופי "היברידי", שכן עבור חלק מבעלי הדין (או ביחס לחלק מן הסעדים) ניתן להשקיף עליה כ"פסק-דין"; אך ביחס לחלקם האחר של בעלי הדין (או ביחס לחלקם האחר של הסעדים), עשויות חלק מן הקביעות הכלולות בה להוות אך שלב ביניים לבירור הסעד הסופי, ועל כן ניתן להשקיף עליה בהקשר זה כ"החלטה אחרת". החלטה שיפוטית שכזו זכתה בפסיקתנו לכינוי "פסק-דין חלקי" (ראו, זוסמן , בעמ' 759-758; בן-נון וחבקין , בעמ' 107). בשים לב לאופיו הייחודי של "פסק-הדין החלקי" נקבע לגביו כי בעל-דין החפץ לערער על הקביעות שבהן נפסק בו לחובתו סעד העומד בפני עצמו (היינו על אותו חלק שעליו ניתן להשקיף כ"פסק-דין"), נדרש ככלל לעשות זאת מיד ובהתאם למועדים הקבועים בדין ואין הוא רשאי לשמור את השגותיו לערעור על פסק-הדין הסופי (ראו בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014) והאסמכתאות שם ).

14.

אבחנה זו בין "פסק-דין", "החלטה אחרת" ו-"פסק-דין חלקי" יושמה בפסיקה אף ביחס להליכים ערעוריים המופנים כנגד החלטות שיפוטיות היברידיות שניתנו בהליך של תובענה ייצוגית. בהקשר זה דנה הפסיקה בעיקר בשאלת הסיווג של החלטה אשר מן הצד האחד מאשרת בקשה לאישור תובענה ייצוגית ביחס לחלק מן המשיבים ולחלק מעילות התביעה, אך מן הצד השני דוחה את בקשת האישור בנוגע למשיבים אחרים. החלטה מסוג זה הוגדרה כהחלטה "דו-פרצופית" או בעלת "אופי דיוני כפול". עמדה על כך כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות ברע"א 7739/16 ג'ונסון נ' פרמנר תקשורת בע"מ , פיסקה 8 (28.12.2016), בציינה כי:

"כבר נפסק כי החלטה הדוחה או המקבלת באופן חלקי בקשה לאישור תובענה ייצוגית היא החלטה בעלת אופי דיוני כפול : 'מצד אחד 'החלטה אחרת' בנוגע לקביעות לפיהן תתברר התובענה, ומצד שני ... 'פסק דין' לגבי קביעות הדוחות טענות מסוימות או רכיבים מסוימים בבקשת האישור' [...] על כן, כאשר נקבע בהחלטה מאשרת כי אין מקום לנהל תובענה ייצוגית בשם תובעים מסוימים או בעילות תביעה מסוימות, קביעה זו מסיימת את הדיון בנוגע לאותם תובעים או עילות ומהווה פסק דין חלקי אשר הערכאה הדיונית אינה רשאית לדון בו מחדש או לשנות ממנו אלא בנסיבות המנויות בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984".

על רקע דברים אלה הוסיפה הפסיקה והבהירה, כי כאשר חלק מבקשת האישור מתקבל וחלקו האחר נדחה במסגרת אותה החלטה , ניתן לערער ברשות

על החלק בהחלטה שקיבל את טענות המבקש

ואילו על החלק שדחה אותן ניתן לערער בזכות (ראו, רע"א 2453/13 עמר נ' עיריית חדרה , פיסקה 13 (14.4.2015); בר"ם 5071/16 אלבז נ' עיריית באר שבע (8.11.2016); עע"מ 7373/10 לוי נ' מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל מדור תשלומים (1.11.2010); בש"א 3708/16 אינווסטק חברה לנאמנות (ישראל) בע"מ נ' פריברון , פיסקה 7 (6.3.2017); ע"א 5001/16 אורן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ , פיסקה 5 (15.6.2017)).

15.

ומן הכלל – לענייננו-אנו: עיון בהחלטה הראשונה מלמד כי נכללו בה חמישה רכיבים מרכזיים: (1) קבלת בקשת האישור בטענת התעריף (להלן: הרכיב הראשון ); (2) דחיית בקשת האישור בטענת משך התשלום (להלן: הרכיב השני ); (3) קביעת גובה הנזק בטענת התעריף ומתן הוראות למומחה להגיש דיווח על אודות ביצוע ההשבה לחברי הקבוצה (להלן: הרכיב השלישי ); (4) פסיקת גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ובא-כוחו, לרבות הוראה כי הסכומים ישולמו לאלתר (להלן: הרכיב הרביעי ); ולבסוף – (5) הוראה לצדדים לפרסם הודעה לחברי הקבוצה על מנת לאפשר להם "למסור את עמדתם בעניין השתייכותם לקבוצה" וכן למסור הודעה על ההחלטה לאשר את התובענה הייצוגית ליועץ המשפטי לממשלה על מנת לאפשר לו להביע את עמדתו (להלן: הרכיב החמישי ).

הערעור דנן מופנה, כאמור לעיל, רק כלפי הרכיב הרביעי שנכלל בהחלטה הראשונה (ויוזכר, כי הערעור הופנה גם כלפי פסק-הדין תוך שנטען כי הרכיב הרביעי בהחלטה הראשונה "נבלע" בו). השאלה הטעונה הכרעה היא, כאמור, האם הרכיב הרביעי – שעניינו פסיקת גמול ושכר טרחה – דומה באופיו ל"פסק-דין חלקי" שהיה על המערערות להשיג עליו בסמוך לאחר נתינתו ובהתאם למועדים הקבועים בדין להגשת ערעור על פסק-דין, או שמא ל"החלטה אחרת".

16.

אכן, ניתן לראות בהחלטה בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה בהליך של תובענה ייצוגית כמקנה זכות

ערעור – הן כאשר היא נכללת במסגרת פסק-הדין הסופי בהליך, הן כאשר היא ניתנת כהמשך ישיר לפסק-דין כזה (ראו למשל, רע"א 7333/17 גולן נ' ארומה הולדינגרס בע"מ (27.9.2017); ע"א 7874/17 קלאב הוטלס אינטרנשיונל בע"מ נ' דקל (8.11.2017); ע"א 4246/18 סי ג'יי קט בע"מ נ' סולמי-לביא, משרד עורכי דין , פיסקה 4 (21.10.2018)). בענייננו, לעומת זאת, רכיב הגמול ושכר הטרחה נכלל בהחלטה הראשונה אשר ניתנה טרם מתן פסק הדין. כיצד עלינו לסווג רכיב זה בנסיבות המתוארות? לשיטתי, כאשר סוגיית הגמול ושכר הטרחה בהליך של תובענה ייצוגית מוכרעת טרם מתן פסק הדין הסופי, כבענייננו, הרי שאופן ההשגה עליה תהיה באמצעות בקשת רשות ערעור (ערן טאוסיג "הערעור בתובענות ייצוגיות"

הערעור האזרחי 631, 646 (מהדורה שלישית, חמי בן-נון וטל חבקין מחברים, 2012) (להלן: טאוסיג ); אך ראו: ע"א 1623/17

המועצה להסדר ההימורים בספורט נ' צרשניה , פיסקה 4 (19.1.2018)). ואולם, ספק אם יש מקום לקבוע מסמרות בשאלה זו במסגרת הדיונית הנוכחית מן הטעם שאין ברכיב הרביעי שנכלל בהחלטה הראשונה משום הכרעה סופית בסוגיית הגמול ושכר הטרחה. כך, שכן לא ניתן להתעלם בהקשר זה מן הרכיב החמישי שנכלל בהחלטה הראשונה שבמסגרתו הורה, כזכור, בית המשפט המחוזי לפרסם הודעה לחברי הקבוצה על מנת לאפשר להם "למסור את עמדתם בעניין השתייכותם לקבוצה" וכן לעדכן את היועץ המשפטי לממשלה על דבר מתן ההחלטה. זאת, כפי שנקבע, משום שהחלטתו נושאת כלשונו "סממנים של הסדר פשרה ". בהתחשב בכך בית המשפט קמא ראה לקבוע כי רק בחלוף 45 ימים מעת פרסום ההודעה, ובהיעדר כל מניעה לכך, יינתן פסק-דין סופי אשר יהווה מעשה בית-דין לגבי כל חברי הקבוצה.

קביעתו-זו של בית משפט קמא משליכה על אופן הסיווג הנכון של הרכיב הרביעי (פסיקת גמול ושכר טרחה) בהחלטה הראשונה, כמו גם על יתר הרכיבים שנכללו בה, ולמעשה הופכת אותו לרכיב שאינו סופי (ולא למותר לציין בהקשר זה כי די בכך שנתונה לבעל דין זכות ערעור על רכיב סופי אחד בהחלטה על מנת לקבוע כי הערעור על יתר רכיביה יהיה בזכות, וראו למשל , ע"א 7400/00

יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א

(7.1.2001); רע"א 8302/08

מריסאת נ' מריסאת , פיסקה 6 (18.1.2009); רע"א 3914/17 אבולפיה נ' אבולפיה , פיסקה 4 (10.7.2017)) . כך, שהרי כל מטרת פרסום ההחלטה ועדכון היועץ המשפטי לממשלה היא לאפשר לציבור וליועץ המשפטי לממשלה למסור את התנגדותם לאמור בהחלטה, לרבות ביחס לשיעור הגמול ושכר הטרחה. ודוקו, למהלך של פרסום פומבי של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית או של החלטה המאשרת תובענה ייצוגית הנושאת "סממנים של הסדר פשרה" (כפי שהתייחס בענייננו בית משפט קמא להחלטה זו) ולעדכון היועץ המשפטי לממשלה על כך, חשיבות רבה במסגרת התובענה הייצוגית. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת ע' ברון ברע"א 582/20 תלרז נ' שופרסל בע"מ (25.7.2021):

"במסגרת התובענה הייצוגית התובע המייצג ובא-כוח מייצג נוטלים על עצמם את האחריות לייצג קבוצה של אנשים שלא העניקו הסמכה מפורשת לכך, וישנה אפשרות שאלו שנטלו על עצמם אחריות זו, יבכרו את האינטרסים שלהם על פני האינטרסים של הקבוצה המיוצגת. בעיה זו, המכונה 'בעיית הנציג' נובעת מניגוד עניינים אינהרנטי בין הגורמים המנהלים את התובענה בשם הקבוצה ובין חברי הקבוצה. 'בעיית הנציג' מתעוררת לכל אורכו של הליך התובענה הייצוגית וביתר שאת בשלב שבו מתבקש אישור הסדר פשרה. למעשה, בשלב זה מגולמת 'הטיה מבנית' הנובעת מכך שיש אחדות אינטרסים בין התובע המייצג, בא-כוח המייצג והנתבע – שכן כולם מעוניינים באישור ההסדר ומציגים בעניין זה חזית אחת. מצב זה מעורר חשש שצדדים להסדר יימנעו מלהציג בפני בית המשפט את הפגמים והחסרונות שבהסדר שאותו הם מבקשים לאשר. נוסף על כך, לא מן הנמנע שהתובע המייצג ובא-כוח המייצג יבקשו לקדם אינטרסים אישיים על חשבון האינטרס של חברי הקבוצה המיוצגת, שכידוע אינם צד פעיל במשא ומתן בהסדר הפשרה [...] על מנת לצמצם את 'בעיית הנציג' ולמען הבטחת אינטרס הקבוצה המיוצגת בשלב אישור הסדר הפשרה, התווה המחוקק מספר מנגנונים המסייעים לבית משפט לבחון את סבירות ההסדר שהובא לאישורו, ובהם עדכון היועץ המשפטי לממשלה בדבר ההסדר המוצע ומתן אפשרות בידיו להגיש את עמדתו בנושא; מינוי בודק; פרסום פומבי להסדר המוצע ; ומנגנון ההתנגדות הקבוע בסעיף 18(ד) לחוק תובענות ייצוגיות [...]"

( שם , פיסקה 8 [ההדגשות אינן במקור – ר' ג']; להרחבה ראו גם, ערן טאוסיג "התנגדות להסדר פשרה בתובענה ייצוגית – אליה וקוץ בה" הפרקליט נג 393, 401-394 (2014) (להלן: התנגדות להסדר פשרה בתובענות ייצוגיות )).

אכן, בענייננו לא הוגשה בסופו של דבר התנגדות מטעם חברי הקבוצה או מטעם היועץ המשפטי לממשלה, ולכן שיעור הגמול ושכר הטרחה שנפסק בהחלטה הראשונה נותר על כנו, כמו גם יתר רכיבי ההחלטה. ואולם, למערערות לא הייתה כל אפשרות לדעת על כך ב"זמן אמת", בעת מתן ההחלטה הראשונה. למעשה, גם היום אין דרך לדעת אם שיעור שכר הטרחה והגמול היה נותר כפי שנקבע בתחילה ככל שהייתה מוגשת התנגדות וככל שבית המשפט היה מקבלה. הנה כי כן, מסקנה שלפיה שיעור הגמול ושכר הטרחה נקבעו באופן סופי עוד בהחלטה הראשונה יש בה במידה רבה כדי לרוקן מתוכן את המהלך של פרסום ההחלטה ועדכון היועץ המשפטי לממשלה ואף משום חכמה בדיעבד, שכן בזמן אמת לא ניתן היה לדעת בוודאות אם מדובר בקביעה סופית אם לאו. אכן, "שיקולים של ודאות משפטית וההכרח להעניק לבעלי הדין כלים מתאימים על מנת לקבוע את אופן ההשגה הנכון על החלטות שיפוטיות בסמוך לאחר נתינתן - מחייבים כי סיווג ההחלטה לא יהיה תלוי בהתרחשויות מאוחרות לה" ( ע"א 7195/17 חברת נ.ב.ע. בע"מ נ' גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ , פיסקה 11 (23.7.2018) (כב' הרשם (כתוארו אז) ג' לובינסקי-זיו )) . מסקנה כזו אף אינה מתיישבת עם קביעתו של בית משפט קמא במסגרת ההחלטה הראשונה שלפיה רק לאחר שיחלוף המועד להגשת התנגדות יינתן "פסק-דין סופי בהליך" (ראו, התנגדות להסדר פשרה בתובענות ייצוגיות , 409 והאסמכתאות הנזכרות בה"ש 75 שם ).

17.

מטעמים אלה, אני סבור כי רכיב הגמול ושכר הטרחה בהחלטה הראשונה כמוהו כ"החלטה אחרת" שהמערערות רשאיות היו להגיש לגביו בקשת רשות ערעור או להשיג עליו במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי בהליך, כפי שאכן קרה. לכן, אין בנמצא כל עילה למחיקת הערעור על הסף ביחס להחלטה הראשונה.

ההחלטה השנייה (החלפת התובע המייצג) – האם "נבלעה" בפסק-הדין?

18.

עתה יש להידרש להחלטה השנייה אשר ניתנה כאמור ביום מתן פסק-הדין (27.2.2020) כהחלטה נפרדת ועצמאית . המחלוקת בין הצדדים ביחס להחלטה השנייה נסבה על שאלת העיתוי שבו ניתנה החלטה זו – האם טרם מתן פסק הדין או שמא לאחריו . התשובה לשאלה זו משליכה במישרין על שאלת אופן ההשגה על ההחלטה השנייה. זאת, שכן ככל שעסקינן בהחלטה שניתנה לאחר פסק הדין יש לבחון את סיווגה על-פי מבחן מהותי , המתמקד בשאלה אם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת – שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו ואשר יש לראות בה משום פסק-דין משלים או נוסף – שאז היא נתונה לערעור בזכות (ראו, ע"א

2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157 (1993); ע"א 7800/10

מטרי נ' אליעזר (4.11.2011); ע"א 3680/11 AIG

ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר

(17.7.2011 ); רע"א 3689/18

כנרת רד ליין השקעות בע"מ נ' מזור , פיסקאות 6-5 (31.12.2018); בן-נון וחבקין, 106-103, 136-135)). לעומת זאת, ככל שמדובר בהחלטת ביניים שקדמה למועד מתן פסק הדין, ניתן לכלול השגה עליה בערעור המופנה כלפי פסק-הדין (ראו, ע"א 7955/16 כהן חללה נ' גלבוע , פיסקה 6 (15.12.2016); רע"א 7053/16 טורקאן נ' יהודאי , פיסקה 7 (22.6.2017)). לא למותר לציין בהקשר זה כי החלטה בדבר החלפת תובע ייצוגי מהווה ככלל "החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעו ר ( בש"מ 6902/15

כן לזקן - לקידום זכויות הזקנים נ' עיריית ירושלים (20.1.2016); טאוסיג , שם).

19.

בענייננו, המשיבים טוענים כי ההחלטה השנייה ניתנה "במקביל" לפסק הדין ועל כן אינה "נבלעת" בו, וכי לא בכדי החלטה זו לא נכללה במסגרת פסק הדין. ואולם, עיון במערכת "נט המשפט" מלמד כי ההחלטה השנייה ממוקמת לפני פסק הדין ברשימת ההחלטות שניתנו בתיק. ברשימה זו יש כדי ללמד על הסדר הכרונולוגי שבו ניתנו ההחלטות השיפוטיות בהליך. כמו כן, וכאן עיקר: המתבונן בכותרת ההחלטה השנייה יבחין בנקל כי התובע הייצוגי הוא "לאון קלר ז"ל", בעוד שעל-פי כותרת פסק-הדין התובע הייצוגי הוא "לאון קלר ז"ל על ידי הגב' לידיה קלר היורשת על פי צוואה [המשיבה 1]". כזכור, המשיבה 1 מונתה כתובעת מייצגת בהתאם להחלטה השנייה, כך שנתון זה מבהיר מעל לכל ספק כי ההחלטה השנייה ניתנה לפני ולקראת פסק-הדין. אוסיף עוד, כי גם טעמים של יעילות דיונית ומניעת ריבוי הליכים ערעוריים ביחס לאותו עניין תומכים במסקנה שלפיה ההחלטה השנייה נבלעה בפסק-הדין.

בהתחשב בטעמים האמורים יש לראות בהחלטה השנייה כהחלטה שנבלעה בפסק-הדין ועל כן אין עילה למחיקת הערעור על הסף גם ביחס אליה.

סוף דבר

20.

התוצאה היא כי הבקשה לסילוק על הסף נדחית. עם זאת, הנני מאריך עד ליום 15.11.2021 את המועד להגשת­ ערעור שכנגד. זאת, מבלי שנעלמה מעיניי התנגדות המערערות; בהתחשב בכך שבקשת הארכה הוגשה עוד לפני תום המועד להגשת ערעור שכנגד; ומשום שהעניין ממילא תלוי ועומד עתה בפני בית המשפט (ראו והשוו, ע"א 4905/00 ליכטמן נ' אורן (23.1.2001); ע"א 9610/01 דגן נ' שגב , פיסקה 6 (14.3.2002)).

המשיבים יישאו בהוצאות המערערות בסך של 2,500 ש"ח.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים והטיפול בהליך יימשך כסדרו.