בש"א 6783/14מתן שפיר נ. מכבי שירותי בריאות

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 21.7.2014 (ת.א. 27931-10-13).

להלן הרקע, בקליפת אגוז: המשיבים 4-5, הם הוריו של המבקש (שהינו קטין), הגישו תובענה כנגד המשיבים 1-3 בעילה של "הולדה בעוולה". המבקש צורף אף הוא כתובע נוסף בתובענה. ביום 21.7.2014 קיבלה הערכאה הדיונית את עמדתם של המשיבים 1-3 והורתה על מחיקתו של המבקש מן ההליך. זאת בשים לב, בין היתר, לביטולה של עילת ה"חיים בעוולה" (ע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמי עמית (28.5.2012)). בית המשפט המחוזי דחה את עמדת המבקש לפיה ראוי להותיר אותו כצד להליך על מנת לוודא כי כספי הפיצויים ישמשו להבטחת צרכיו, תוך שציין כי סוגיה זו תוכל לקבל מענה הולם בפסק הדין הסופי אשר יינתן בהליך אף ללא היותו בעל דין (להלן: החלטת המחיקה ). בגדר הבקשה שלפניי, עותר המבקש כי תינתן לו ארכה להגשת ערעור על החלטת המחיקה עד לחלוף 45 ימים מיום מתן פסק הדין הסופי בהליך. המשיבים 1-3 מתנגדים לבקשה.

לאחר עיון בבקשת הארכה ובתגובות לה, סבורני כי אין מקום למתן הארכה המבוקשת.

כאמור, בגדר החלטת המחיקה הורה בית המשפט המחוזי על מחיקתו של המבקש כתובע בהליך. משההחלטה סיימה את הדיון לגבי המבקש, הרי שהיא בבחינת "פסק דין חלקי" (למשל, ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363 (1997)). פסק הדין החלקי, מעצם טיבו ובשונה מ"החלטה אחרת", מסיים את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מן הסעדים אשר נתבעו במסגרת התובענה. ככזה, עומד הוא בפני עצמו ואינו מהווה שלב ביניים בדרך לבירור סופי של התובענה. ממילא, דיני הערעור החלים לגבי פסק דין חלקי זהים לאלה החלים ביחס לפסק דין רגיל, ובעל דין המבקש לערער עליו נדרש, ככלל, לעשות כן במסגרת סד הזמנים הקבוע בדין להגשת ערעור ( ח' בן-נון וט' חבקין הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012) 107). עם זאת, אין בכך כדי לשלול כי במקרים מסוימים

תתקיימנה נסיבות העולות כדי "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הערעור על פסק הדין החלקי כך שהוא יוגש, ככל שיהיה בכך צורך, לאחר סיום הדיון בתובענה כולה (ראו, בש"א 3431/14 רביב נ' סייפקום בע"מ (25.5.2014)).

בענייננו טוען המבקש, כי הצורך בהגשת ערעור מטעמו על החלטת המחיקה יתעורר רק במקרה שבו יתברר, בסופו של יום, כי בית המשפט המחוזי לא קבע הוראות מספקות לעניין הבטחת השימוש בכספי הפיצויים לטובתו. לפיכך, יהיה זה יעיל יותר, כך לשיטתו, לאפשר לו לדחות את הגשת הערעור עד לאחר מתן פסק הדין הסופי (ככל שיהיה בכל צורך). ואולם לטענה זו יש גם אידך גיסא: ככל שצודק המבקש בטענתו כי זכאי הוא להיות צד להליך אשר מתנהל לפני הערכאה הדיונית ולהשמיע בפניה את טענותיו - בין בעניין השימוש בכספי הפיצויים ובין בכל עניין אחר - הרי שניהולו התקין של ההליך בערכאה הדיונית עשוי דווקא להצדיק את בירור טענתו בהקדם, תחת המתנה לסיומו של ההליך. ובמילים אחרות: מתן אפשרות למבקש "לשבת על הגדר" ולהמתין עד למתן פסק הדין הסופי, מתוך מטרה לבחון האם התוצאה שהתקבלה מקובלת עליו אם לאו, אינה מתיישבת בהכרח עם שיקולים של יעילות ושל ניצול מיטבי של המשאבים השיפוטיים. ממילא אין הצדקה למתן הארכה המבוקשת.

הבקשה נדחית, איפוא. עם זאת, ובשים לב בין היתר לכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד להגשת ערעור על החלטת המחיקה - נעתר אני לבקשתו החלופית של המבקש ומורה כי הוא יהיה רשאי להגיש את הערעור, אם רצונו בכך, תוך 14 ימים מיום המצאת החלטה זו. דבר הארכה יצוין בפתח ההליך, ככל שיוגש, והחלטתי זו תצורף כנספח. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.