בש"א 1653/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ. כתר פלסטיק בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 15.1.06, אשר במסגרתה נקבע כי המשיבים יחויבו בהוצאות משפט בסך 105,000 ₪ בתוספת מע"מ ( להלן: ההחלטה הנוספת ) . החלטה זו, נתנה בהמשך להחלטה קודמת של בית המשפט, מיום 14.12.05, אשר במסגרתה ניתן פסק דין המפסיק את ההליך לבקשת המבקשת וכן נקבע כי יש לחייב אותה בהוצאות ריאליות שנגרמו למשיב ( להלן: ההחלטה המקורית ) . עקב חשיבות הדברים לבקשה שבפני, אצטט את החלק הרלבנטי מההחלטה המקורית של בית המשפט:

"המשיבים יגישו בקשה לחיוב בהוצאות שתהיה נתמכת בתצהיר ובמסמכים. הם יעשו כן תוך 7 ימים, יעבירו אותה בו זמנית לתובעת וזו תגיב תוך 7 ימים נוספים (התגובה יכולה להיות תגובה של הסכמה ויכולה להיות תגובה שחולקת על היקף החיוב בהוצאות, אך לא לעניין עצם החיוב שכן בכך כבר החלטתי). בא כוח המשיבים יוכל להגיב לתגובה תוך 7 ימים לאחר מכן."

2.לטענת המבקשת, החלטה זו הינה חלק מפסק הדין, ולפיכך למבקשת מוקנית זכות ערעור על ההחלטה בתוך 45 יום. יחד עם זאת, מפאת הזהירות ביקשה המבקשת, כי הערעור מטעמה יוגש עד ליום 2.3.06, קרי 45 יום לאחר מתן ההחלטה. לחלופין, בקשה המבקשת כי הערעור יוגש בתום מועד של 7 ימים ממועד מתן החלטה בהליך זה. ביני לביני, הגישה המבקשת ערעור ביום 2.3.06 (ע"א 1993/06). לעומתה, טוענות המשיבות, כי החלטת בית משפט קמא לעניין גובה ההוצאות היא "החלטה אחרת". זאת, שכן ההחלטה נתנה לאחר מתן פסק הדין והיא טפלה לפסק הדין. כמו כן, לפי הנטען, החלטה זו נועדה לאפשר את ביצועו של פסק הדין אשר במסגרתו נקבע חיובן של המבקשת בהוצאות.

3.אכן, הכלל המנחה לגבי החלטות הניתנות לאחר מתן פסק דין הינו כי "מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה בפסק הדין המוקדים, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו תיק, אלא רק 'החלטה אחרת',אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד" (ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152, 157). אולם השאלה היא, האם ראוי להחיל כלל זה על נסיבות המקרה שלפנינו?

תשובתי לשאלה זו היא שלילית. ברי כי פסיקת הוצאות בהליך היא מעצם טיבה וטיבעה טפלה למחלוקת העיקרית בין בעלי הדין. יחד עם זאת, כאשר בית משפט מחייב צד בהוצאות במסגרת פסק הדין, החלטה זו "נבלעת" במסגרת פסק הדין והערעור עליה הוא בזכות. זאת, למרות שיתכן כי לו ההחלטה בעניין זה היתה מתקבלת בנפרד, בין לפני פסק הדין ובין לאחריו, היה על בעל הדין שביקש לערער עליה ליטול רשות לכך מערכאת הערעור. כאמור, לטענת המשיבות, במקרה דנן, ההחלטה בעניין ההוצאות נתנה לאחר מתן ההחלטה המקורית, קרי לאחר מתן פסק הדין, ולכן עסקינן בהחלטה הטעונה קבלת רשות לצורך ערעור עליה. להפרדה מלאכותית זו בין ההחלטה המקורית להחלטה הנוספת בעניין הוצאות אין בידי להסכים. ברי, שלו היו בפני בית המשפט הנתונים הרלבנטיים בעת שנתן את ההחלטה המקורית, הוא היה קובע את גובה ההוצאות במסגרתה. במקרה כזה, לא היתה יכולה להיות מחלוקת שהערעור על גובה החיוב בהוצאות הוא ערעור בזכות. במקרה דנן, במסגרת ההחלטה המקורית וכחלק ממנה, קבע בית המשפט את החיוב בהוצאות והותיר את גובה ההוצאות לקביעה לאחר עריכת בירור בעניין. בנסיבות אלה, אין ספק שהחלטה בעניין ההוצאות אינה החלטה נפרדת, העומדת לעצמה, שנתנה לאחר מתן פסק הדין, אלא עסקינן בהשלמת פסק הדין, שהיא חלק ממנו. מכאן, שההחלטה המקורית הינה בבחינת פסק דין חלקי, בכול הנוגע למחיקת ההליך, וההחלטה המאוחרת היא פסק דין חלקי נוסף בכל הנוגע לקביעת החיוב בהוצאות. נוכח האמור, ההחלטה הנוספת, אשר במסגרתה נקבע גובה ההוצאות והתיק נסגר סופית, היא בבחינת "פסק דין חלקי" אשר הערעור עליו הנו בזכות.

התוצאה היא, שהערעור הוגש בתוך המועד החוקי, והטיפול בו יימשך כסדרו. המזכירות תתייק החלטה זו בתיקי השופטים היושבים לדין (ע"א 1993/06).