ע"ר 5810-23 ע"ר 5810-23

1.הערעור נסוב על סיווגן של שתי הכרעות שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי: האחת שכותרתה "פסק דין" מיום 2.9.2022, בה התקבלה תביעתו של משיב 1 למתן סעדים הצהרתיים שונים נגד מערער 1 ונקבע כי המערערים יישאו בשכר טרחת בא-כוח משיב 1 ובהוצאות משפט (להלן גם: ההחלטה הראשונה); והשנייה מיום 1.12.2022, העוסקת בשומת הוצאות המשפט שהושתו על המערערים (להלן גם: ההחלטה השנייה).

2.טענות המערערים בערעורם סותרות זו את זו. בהזדמנות אחת טוענים המערערים כי ההחלטה הראשונה איננה פסק דין שכן סוגיית ההוצאות לא הוכרעה בה, ורק עם מתן ההחלטה השנייה ניתן פסק הדין בהליך (סעיפים 4 ו-5 לערעור). בהזדמנות אחרת טוענים המערערים כי מדובר למעשה בשני פסקי דין חלקיים (סעיף 7 לערעור). ובהזדמנות נוספת טוענים המערערים כי למעשה ההחלטה הראשונה היא פסק דין, וכי ההחלטה השנייה מהווה תיקון טענות שנפלה בו או השלמה של חסר שהיה בו (סעיפים 12-8 לערעור). מכל מקום, מטענות המערערים ברור כי ברצונם להביא לכך שהמועד להגשת ערעור על ההחלטות האמורות יימנה ממועד מתן ההחלטה השנייה. אלא שאין כל בסיס לכך.

3.כפי שקבעה הרשמת, החלטתו הראשונה של בית המשפט המחוזי מיום 2.9.2022 מהווה "פסק דין" ולא "החלטה אחרת". זאת בשים לב לעובדה שניתנו בה כלל הסעדים ההצהרתיים שהתבקשו על ידי משיב 1 בתביעתו, ובראשם הכרזתו של מערער 2 כבעליה של הדירה שבמחלוקת (לעניין המבחנים לסיווגה של החלטה שיפוטית ראו למשל: רע"א 8316/22 אגא בבא נ' מחאמיד תופיק – חברה לבניין ופיצוח בע"מ, פסקה 24 (22.6.2023); ער"א 5891/22 גנוסר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 (18.12.2022); בש"א 1839/20 פלונית נ' קופת חולים מאוחדת, פסקה 5 (16.3.2020)). אמנם, בית המשפט לא קבע במסגרת פסק הדין את גובה ההוצאות בהן יישאו המערערים לטובת משיב 1, אולם אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהוכרעו בה באופן סופי הסעדים העיקריים שנתבקשו בתביעה (וראו למשל: רע"א 6822/12 משרקי נ' אייזנבך, פסקה 5 (29.11.2012)).

4.בנסיבות אלו – בין אם תסווג ההחלטה השנייה מיום 1.12.2022 כ"החלטה אחרת" ובין אם תסווג כ"פסק דין" – אין בה כדי להאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין מיום 2.9.2022 (וראו בפסיקת רשמי בית משפט זה: ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס, פסקה 5 (19.7.2012); ע"א 6516/13 שחר נ' איתנית מוצרי בניה בע"מ (19.3.2014); ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (20.10.2020); בש"א 4697/21 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקאות 16-10 (3.3.2022) (להלן: עניין פלונית; יוער כי ערעור על החלטה זו התקבל אך לא לעניין זה: ער"א 2470/22 מדינת ישראל נ' פלונית (30.5.2022)). על רקע זה, ובהינתן שהערעור הוגש ביום 30.1.2023, היינו בחלוף כחמישה חודשים ממועד מתן פסק הדין מיום 2.9.2022, אין מנוס מהמסקנה אליה הגיעה הרשמת כי הערעור הוגש באיחור ניכר.

5.המערערים העלו שלל טענות בערעורם נגד החלטת הרשמת, אולם לא מצאתי כי יש בהן כל ממש. החלטתה של הרשמת מנומקת, מתייחסת באופן מפורט לטענות שהעלו המערערים ולפסיקה עליה נסמכו (ואף מרחיבה מעבר לטענות שהועלו על ידם), עולה בקנה אחד עם הדין כמפורט לעיל ואינה מגלה כל עילה להתערבות.

6.בשולי הדברים יוער כי ערעורם של המערערים, אשר הוגש בחלוף כ-60 ימים ממועד מתן החלטת הרשמת, לווה בבקשה ל"עיכוב ביצוע פסק הדין ומתן צו ארעי במעמד צד אחר המונע כל דיספוזיציה בדירה נושא הערעור". זאת על רקע הליך התמחרות במסגרת הליכי מימוש הדירה, שנקבע לאתמול, יום הגשת הערעור, בשעה 16:30 – מועד שחלף עובר להנחת הערעור על שולחני. אין צריך לומר כי התנהלות מעין זו, בה מוגשת בקשה למתן סעד זמני בערעור "בדקה ה-90", אינה במקומה ודי בה כדי להצדיק את דחייתה. מכל מקום, נוכח המסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת הרשמת לגופה, נשמטת הקרקע מתחת הבקשה ל"עיכוב ביצוע".

הערעור נדחה אפוא. המערערים יישאו בהוצאות מתונות לטובת אוצר המדינה בסך של 2,500 ש"ח.