ע"א 8377-22 ע"א 8377-22

1.לפניי בקשת המשיבות 7-6 לסילוק הערעור על הסף בטענה כי הוא הוגש באיחור.

2.הערעור דנא נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ת' נאות פרי) בת"א 19979-11-19 מיום 11.9.2022 (להלן: פסק הדין). בפסק הדין התקבלה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שהגיש המערער נגד המשיבות 7-1 (להלן: המשיבות) בעקבות פציעתו בתאונת עבודה, וכן תביעת שיבוב שהגיש המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) נגד המשיבות. המשיבות חויבו לפצות את המערער ביחד ולחוד בסכומים שנקבעו בפסק הדין ובהתאם לחלוקת האחריות שנקבעה בו.

3.בעניין תביעת המל"ל, צוין בפסק הדין כי המערער הסכים עקרונית כי יש לנכות את תקבולי המל"ל מנזקו, אך טען כי בסיס החישוב בחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם המל"ל שגוי בכל הנוגע לתשלומים לעתיד. בהקשר זה טען המערער כי יש לחשב תשלום זה על בסיס קצבת זקנה בסך 2,300 ש"ח, בהתאם לתקופת הכשרתו עובר לתאונה, ועל בסיס ההנחה שהיה מקבל "תוספת ותק".

4.בית המשפט המחוזי קבע כי במחלוקת שבין הצדדים לעניין זה הדין עם המערער, והורה בפסק הדין כלהלן: "על הצדדים לבצע את החישובים בהתאם, כלומר – לחשב מחדש את ניכוי תקבולי המל"ל לגבי העתיד מהפיצוי לתובע [המערער]". בהמשך לכך נקבע עוד כי "תביעת המל"ל מתקבלת אף היא, בהתאם לאמור... והצדדים יבצעו את החישוב המתאים".

5.בהמשך לכך, ביום 7.11.2022 ניתנה החלטה נוספת של בית המשפט המחוזי (להלן גם: ההחלטה), בה צוין כלהלן:

"ביום 11.9.2022 ניתן פס"ד בתיק.

לאחר הגשת חו"ד אקטואריות מעודכנות, ביום 19.9.2022, הגיש ב"כ הנתבעות 5-4 בקשה להורות על האופן שבו יחושבו הפיצויים, לאחר ניכוי תקבולי המל"ל, לרבות חישוב החלק היחסי של כל הנתבעות והצדדים השלישיים... בקשתו כוללת חישוב מפורט (להלן: התחשיב). ב"כ התובע 2 (המל"ל) וב"כ הנתבעות 3-1 מסכימים לתחשיב ... ב"כ התובע 1 [המערער] הגיש התייחסות לתחשיב ובה נטען כי יש הסכמה לגבי חלק מהחישובים, אם כי יש לשלם לתובע סכום נוסף ... לאחר שקילת טענות הצדדים לגבי הסוגיה ... – אני סבורה כי יש לאמץ את עמדת הנתבעות 5-4 כפי שחושבה בתחשיב ... ויש לבצע את התשלומים בהתאם לתחשיב. החלטה זו מהווה השלמה של פסק הדין, ויש לראות בתחשיב בבחינת פסיקתא המשקפת את יישומו של פסק הדין. יש לבצע את כל התשלומים במהירות האפשרית, ככל שלא בוצעו עדיין..." (ההדגשות הוספו, למ"ש).

6.בפתח הערעור, אשר הוגש ביום 7.12.2022, ציין המערער כלהלן: "אמנם פסק הדין ניתן ביום 11.9.22, אך ההחלטה שניתנה ביום 7.11.22 השלימה אותו ובלעדיה, פסק הדין לא הושלם ולא היה סופי. מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו וזאת לאחר שבפסק הדין מיום 11.9.22 בית המשפט קמא הורה על הגשת חוות דעת אקטוארית מעודכנת לעניין תקבולי המל"ל. אי לכך, בית המשפט קמא לא סיים את מלאכתו ביום 11.9.2022 ועשה זאת רק בהחלטתו מיום 7.11.2022 ועל כן החלטה זו הינה 'פסק הדין' הסופי בתיק והמועד להגשת ערעור מתחיל מהיום שבו ניתנה החלטה זו".

7.ביום 22.3.2023 הגישו המשיבות 7-6 בקשה לסילוק הערעור דנא על הסף בטענה כי הוא הוגש באיחור. בבקשה נטען כי פסק הדין ניתן ביום 11.9.2022, ומשכך המועד האחרון להגשת ערעור עליו הוא 11.11.2022, בעוד שהערעור הוגש בפועל ביום 7.12.2022, היינו באיחור של כחודש. המשיבות 7-6 טענו עוד כי בהחלטה מיום 7.11.2022 צוין מפורשות כי מדובר בפסיקתה המשקפת את יישומו של פסק הדין, וכי בהתאם לפסיקה "פסיקתה משקפת" היא החלטה הטפלה לפסק הדין, אשר אינה מצדיקה מתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין עצמו. המשיבות 7-6 טענו עוד כי גם מבחינה מהותית, ההחלטה מיום 7.11.2022 אך שקפה את העקרונות שנקבעו בפסק הדין, ומכל מקום אין בערעורו של המערער כל טענה ביחס להחלטה זו, אלא כל טענותיו בערעור מופנות כלפי פסק הדין.

8.בתשובת המערער לבקשת סילוק הערעור על הסף חזר המערער על טענתו כי ההחלטה מיום 7.11.2022 היא למעשה פסק דין משלים, אשר רק במסגרתה נקבע מהו סכום הפיצוי המגיע לו. במצב דברים זה, כך נטען, מניין הימים להגשת ערעור על פסק הדין החל להימנות מיום מתן ההחלטה ולא מיום מתן פסק הדין.

9.לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף – להידחות, כמפורט להלן.

10.המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין". מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

11.בהקשר זה הודגש והובהר בפסיקה כי רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין". וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002):

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

12.בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה כי ההחלטה מיום 7.11.2022 היא ההחלטה שהובילה לסגירת ההליך והמחלוקות שבין הצדדים, ומשכך יש לסווג החלטה זו כ"פסק הדין" בהליך. פועל יוצא של האמור הוא כי המועד להגשת הערעור החל להימנות מיום המצאת ההחלטה האמורה לצדדים. אבהיר דבריי.

13.בפסק הדין מיום 11.9.2022 לא נקבע הסכום הסופי שישולם למערער, וזאת מאחר שהצדדים נדרשו לערוך חישוב מחדש בהתאם לעקרונות שנקבעו בפסק הדין. יתר על כן, התחשיב שהוגש על-ידי חלק מן המשיבות היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ורק בהחלטה מיום 7.11.2022 הכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת זו, וקבע מהו סכום הפיצוי שישולם בפועל למערער. אשר על כן, רק עם מתן ההחלטה האמורה ניתן לומר כי המחלוקת בין הצדדים הוכרעה באופן סופי, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב. כמו כן, רק עם מתן ההחלטה האמורה, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, קמה החובה האופרטיבית של המשיבות ליתן למערער את הסעד שנתבע בתביעתו, ולשלם את הסכום שנקבע בהתאם לתחשיב (ראו והשוו: ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי, פסקה 19 (6.5.2020); ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני, פסקאות 9-7 (29.6.2020) (להלן: עניין י.ש. נצר); בש"א 4697/21 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 14 (3.3.2022)).

14.אשר על כן, אני סבורה כי יש לראות בהחלטה מיום 7.11.2022 כפסק הדין בהליך. פועל יוצא של האמור הוא כי המועד להגשת הערעור על פסק הדין (ועל יתר ההחלטות שניתנו במסגרת ההליך) החל להימנות מיום המצאת ההחלטה האמורה לצדדים, ולא קודם לכן. משכך, הערעור הוגש טרם חלוף המועד, ואין מקום לסלקו על הסף מחמת איחור בהגשתו.

15.למען שלמות התמונה אציין כי אף אם אבחן את הדברים בהתאם לפסיקה העוסקת בהבחנה בין פסיקתה "משקפת" לבין פסיקתה "מתקנת" – המסקנה תהיה דומה.

16.בהתאם לפסיקה האמורה, מתן החלטות מאוחרות לפסק הדין, הנוגעות אך לביצועו האופרטיבי ואשר טפלות לו, אינו מאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין, ובדרך כלל אף לא ייחשב ל"טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה כאמור. בהתאם לכך, נקבע כי אין במתן "פסיקתה משקפת", שעניינה אך בביצועו של פסק הדין, כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההליך ערעורי על פסק הדין המקורי. לעומת זאת, כאשר לאחר מתן פסק הדין ניתנת "פסיקתה מבהירה" או "פסיקתה מתקנת", אשר יוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית, הדבר עשוי להקים "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין המקורי (ראו: ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 וההפניות שם (22.10.2020) (להלן: עניין דעבול)).

17.בענייננו, בניגוד לטענת המשיבות 7-6, בית המשפט המחוזי ציין בפירוש כי התחשיב אותו אישר במסגרת החלטתו מיום 7.11.2022 הוא המהווה "פסיקתה משקפת" את פסק הדין. ההחלטה עצמה, כך צוין בפירוש על ידי בית המשפט קמא, "מהווה השלמה של פסק הדין", כלומר – ההחלטה אינה משקפת את פסק הדין, אלא מהווה השלמה לו, ויוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית (וככזו היא "פסיקתה מבהירה" או "פסיקתה מתקנת"), ואילו התחשיב הוא המשקף את פסק הדין בהליך.

18.משכך, אף בהתאם לפסיקה העוסקת בסיווגן של פסיקתות, יש לראות בהחלטה מיום 7.11.2022 "פסיקתה מבהירה" או "פסיקתה מתקנת", אשר מהווה "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין המקורי (ראו והשוו: עניין י.ש. נצר, פסקה 10; עניין דעבול, פסקה 8). בהקשר זה אציין כי אמנם המערער לא הגיש בקשה פורמלית להארכת מועד בשל מתן "הפסיקתה המתקנת" כנדרש (ראו: עניין דעבול, פסקה 8), ואולם, לגישתי ניתן לראות בטענותיו בעניין זה בפתח הערעור כבקשת ארכה, אשר דינה להתקבל. מכל מקום, איני נדרשת להכריע בעניין זה, שכן לתוצאה שלפיה הערעור הוגש במועדו הגעתי, כמפורט לעיל, גם בשים לב לסיווגה של ההחלטה מיום 7.11.2022 כפסק הדין בהליך, ומשכך אין הכרח בהגשת בקשה להארכת מועד במקרה הנדון.

סוף דבר: הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית.

המשיבות 7-6 יישאו בהוצאות המערער בסך של 2,000 ש"ח.

הטיפול בהליך יימשך כסדרו.