ע"א 3992-23 ע"א 3992-23

רקע

1.הערעור דנא נסב על חיובם של המערערים בהוצאות משפט במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' לושי-עבודי) בפר"ק 54454-12-17 מיום 29.1.2023 (להלן גם: פסק הדין).

2.הצדדים להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, על-פי כותרת פסק הדין, הם: חברת אמ. איי. אס. ווי. נכסים והשקעות בע"מ (להלן: החברה); המנהלים המיוחדים לנכסי החברה (להלן: המנהלים המיוחדים); מאי אזוגי (להלן: מאי); עו"ד אלי כהן (להלן: עו"ד כהן); וכונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר).

3.המערערים בערעור דנא, אסתר ודניאל אזוגי, שהם הוריה של מאי (להלן: המערערים), לא היו צד פורמלי בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי (על-פי כותרת פסק הדין), וזאת חרף תפקידם המהותי והמרכזי בפרשה, כמפורט להלן.

4.בתמצית יצוין כי פסק הדין, אשר ניתן במסגרת הליכי חדלות הפירעון המתנהלים בעניינה של החברה, עסק בבקשת המנהלים המיוחדים להורות על בטלותו של הסכם מכר דירה שנכרת ביום 5.9.2016 (להלן: הסכם המכר או ההסכם) בין החברה לבין עו"ד כהן, שחתם על ההסכם בנאמנות עבור אחייניתו, מאי. במסגרת ההסכם, מכרה החברה לעו"ד כהן, עבור מאי, את זכויותיה בנכס המקרקעין הידוע כגוש 7051 חלקה 94 תת-חלקה 52, ברחוב אברבנאל 33 בתל אביב-יפו (להלן: הדירה).

5.הסכם המכר קבע כי מחיר הדירה עומד על סך של 1,800,000 ש"ח. מאי טענה בבית המשפט המחוזי כי תמורה זו שולמה במלואה לחברה – בעלת הדירה – בדרך של קיזוז, באופן שבו אביה, המערער 2, אשר היה אחד מקברניטי החברה והרוח החיה מאחוריה, שילם לגורמים שונים את חובות החברה בסך כולל של 1,800,000 ש"ח מבלי שהחברה החזירה לו את כספו. על פי הנטען, המערער 2 קיזז את החוב שנוצר מדמי רכישת הדירה, וכך הדירה נרכשה על ידי בתו מבלי שהחברה קיבלה עבורה ולו שקל אחד.

6.בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה, וקבע כי עסקת הקיזוז כולה וההסכם במרכזה היא עסקה פסולה, וכי מדובר בהסכם בלתי חוקי הנוגד את תקנת הציבור, שכן התנהלות החברה בהקשר זה לא עולה בקנה אחד עם עקרונות של ממשל תאגידי תקין. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההסכם, בשל היותו חוזה פסול, ועל השבת הדירה לבעלות החברה. כן נקבע, כי לנוכח טענות המערערים בדבר תשלומים שהם ביצעו לשם פירעון החובות שהוטלו על החברה, תינתן להם ההזדמנות להגיש תביעות חוב למנהלים המיוחדים בגין תשלומים אלה ככל נושה אחר של החברה. עוד נקבע כי המערערים, הוריה של מאי, יישאו ביחד ולחוד בהוצאות קופת הפירוק בסך של 50,000 ש"ח.

7.לאחר מתן פסק הדין, מאי הגישה ערעור לבית משפט זה (ע"א 2610/23), ואילו המנהלים המיוחדים הגישו בקשה לבית המשפט המחוזי לחתימה על פסיקתה לחיוב המערערים בתשלום ההוצאות שהוטלו עליהם בפסק הדין. בבקשתם למתן פסיקתה, ציינו המנהלים המיוחדים את המערערים כמשיבים, וביום 14.3.2023 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה וחתם על הפסיקתה.

8.בהמשך לכך, הגישו המערערים בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול הפסיקתה, בה נטען כי לא היה מקום לחייב אותם בהוצאות בהליך שהם לא היו צד לו. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 3.4.2023, בה נקבע, בין היתר, כי הערעור שהוגש על-ידי מאי לבית משפט זה עוסק גם בחיוב המערערים בהוצאות בהם חויבו במסגרת פסק הדין, ומשכך, ועל מנת שלא יתנהלו שני הליכים במקביל בעניין זה, דין הבקשה להידחות. עוד יצוין, כי בקשה לעיון נוסף בהחלטה זו נדחתה בהחלטה נוספת של בית המשפט המחוזי מיום 13.4.2023.

9.להשלמת התמונה יצוין כי ערעורה של מאי על פסק הדין נדחה בפסק דינו של בית משפט זה (כב' השופטים ד' מינץ, י' אלרון ו-א' שטיין) בע"א 2610/23 מיום 3.7.2023, אך מטעמים אחרים מאלה שנקבעו בפסק הדין. בתוך כך, נקבע כי המערכת ההסכמית בין מאי לבין החברה בטלה בשל היות הסכם המכר "הסכם למראית עין" שתכליתו הברחת הדירה מנושי החברה. כן נקבע כי ככל שמאי תגיש תביעת השבה, היא תידון לגופה לצד טענותיה בדבר היותה נושה מובטחת.

10.כאמור, הערעור דנא הוגש על-ידי אסתר ודניאל אזוגי, הוריה של מאי, אשר לא היו צד פורמלי לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הערעור הוגש ביום 24.5.2023, ובו צוין כי תאריך מתן ההחלטה עליה מוגש הערעור הוא "פסק דין מיום 3.4.2023", היינו על ההחלטה בגדרה דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לביטול הפסיקתה. לצד זאת, בערעור עצמו צוין כלהלן: "עיקרי ההחלטה שעליה מערערים: החלטת בית המשפט קמא מיום 29.1.2023 לחייב אותם [את המערערים] בהוצאות ההליך המשפטי שבגינו ניתן פסק הדין, למרות שלא היו בעלי דין בהליך המשפטי... ביטול הפסיקתה עליה חתם בית משפט קמא" (ראו פסקאות 3-2 להודעת הערעור). כלומר, הלכה למעשה, הערעור דנא נסב, בעיקרו של דבר, על חיובם של המערערים בהוצאות ההליך במסגרת פסק הדין, וזאת בטענה כי לא היה מקום לחייבם בהליך שהם לא היו צד לו.

11.לצד ערעורם, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע. בתשובתם לבקשה, טענו המנהלים המיוחדים כי הערעור הוגש באיחור. משכך, בהחלטתה מיום 22.6.2023, הורתה השופטת ד' ברק-ארז כי התיק יועבר ללשכת הרשמות על מנת להכריע בטענות אלה.

הטענות בעניין האיחור בהגשת הערעור

12.לטענת המנהלים המיוחדים, עיון בערעור מעלה כי הוא מכוון למעשה נגד פסק הדין מיום 29.1.2023, ומשכך המועד להגשתו חלף זה מכבר ביום 30.3.2023, כך שהגשתו ביום 24.5.2023 היא באיחור משמעותי. כן נטען, כי לכל המאוחר נודע למערערים על פסק הדין ביום 27.2.2023, מועד שבו שלחו באי-כוח המערערים הודעת דואר אלקטרוני ממנה עולה כי הם מודעים למתן פסק הדין ולתוכנו. משכך, נטען, אף אם תקופת הערעור תחל מהמועד האמור, ולא מיום מתן פסק הדין, עדיין יש לקבוע כי הערעור הוגש באיחור של למעלה משבועיים.

13.לטענת המערערים, הם לא היו צד לפסק הדין, ולכן לא ניתן היה להגיש את פסק הדין להוצאה לפועל לצורך אכיפתו נגדם. משכך, כך נטען, הגישו המנהלים המיוחדים בקשה למתן פסיקתה, ובבקשתם ציינו את המערערים כבעלי דין. לטענת המערערים, החתימה על הפסיקתה ביום 14.3.2023, מבלי שניתנה למערערים ההזדמנות להשיב לבקשה למתן הפסיקתה, היא, הלכה למעשה, החלטה במעמד צד אחד. משכך ובהתאם לתקנה 137(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, כך נטען, יש למנות את תקופת הערעור על החלטה זו החל מיום ההכרעה בבקשה לביטול הפסיקתה שהגישו. לטענת המערערים, מאחר שההחלטה בבקשתם לביטול הפסיקתה התקבלה ביום 3.4.2023, המועד האחרון להגשת הערעור על הפסיקתה עצמה חלף ביום 11.6.2023, ומשכך, הערעור שהוגש ביום 24.5.2023 הוגש במועדו.

14.לחילופין, מבקשים המערערים כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון תינתן להם הארכת מועד בדיעבד להגשת הערעור.

15.המנהלים המיוחדים מתנגדים לבקשת הארכה החלופית של המערערים, וטוענים כי לא ניתן כל טעם לכך שהבקשה לא הוגשה טרם חלוף המועד להגשת הליך ערעורי.

דיון והכרעה

16.לאחר העיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענות המנהלים המיוחדים שלפיהן הערעור הוגש באיחור, ואולם, כפי שיפורט להלן, מצאתי להיעתר לבקשתם החלופית של המערערים למתן ארכה בדיעבד להגשת הערעור.

ההחלטה עליה נסב הערעור

17.בפתח הדברים אציין כי ההחלטה עליה נסב הערעור היא פסק הדין מיום 29.1.2023. בפסק הדין האמור נקבע חיובם של המערערים בהוצאות ההליך, ועל חיוב זה נסב ערעורם. החתימה על הפסיקתה ביום 14.3.2023 אינה משפיעה על המועד שבו נדרשו המערערים להגיש את ערעורם על פסק הדין, באשר מדובר ב"פסיקתה משקפת", הנוגעת אך לביצועו האופרטיבי של פסק הדין והטפלה לו (ראו: ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (22.10.2020); ע"א 8377/22 פלוני נ' הגליל קידוח וביסוס בע"מ, פסקה 16 (2.5.2023)). ממילא, אף ההחלטה מיום 3.4.2023, בגדרה נדחתה בקשת המערערים לביטול הפסיקתה, אינה משפיעה אף היא על מועד הערעור על פסק הדין.

18.ואולם, משהמערערים לא היו צד לפסק הדין עליו נסב ערעורם, יש לבחון מהו המועד שממנו יש למנות את תקופת הערעור על פסק הדין כאשר המערער לא היה צד להחלטה מושא הערעור? בשאלה זו אדון להלן.

מועד הגשת ערעור על-ידי מי שלא היה צד להחלטה מושא הערעור

19.כידוע, הכלל הרגיל הוא כי מניין הימים להגשת הליך ערעורי על החלטה שיפוטית מתחיל ממועד המצאתה לידי בעל הדין המערער ("כלל ההמצאה") (ראו: ע"א 2124/23 שגב התורה והצדקה נ' חברת בנק הדואר בע"מ, פסקה 9 (18.4.2023) (להלן: עניין שגב התורה והצדקה)). ואולם, ככלל, במקרה שבו אדם אינו צד להליך, ההחלטה השיפוטית ממילא לא תומצא לו על-ידי מזכירות בית המשפט, אלא אם תינתן הוראה שיפוטית לעשות כן (ויצוין כי במקרה הנדון, בסוף פסק הדין הורה בית המשפט המחוזי כי "המזכירות תשלח את פסק-הדין לצדדים ותסגור את הבקשה" (ההדגשה הוספה), מבלי להורות כי פסק הדין ישלח גם למערערים). משכך, כאשר המערער על ההחלטה השיפוטית לא היה צד לה, וההחלטה לא הומצאה לו, יהיה זה חסר היגיון להחיל את כלל ההמצאה בעניינו.

20.ברבות השנים, פותח בפסיקה כלל "הידיעה" כחריג ל"כלל ההמצאה" האמור, ולפיו במצבים חריגים, שבהם אין ספק כי החלטה שיפוטית הובאה לידיעת בעל דין אף על פי שלא הומצאה לו כדין, מניין הימים להגשת הליך ערעורי יתחיל מיום הידיעה על ההחלטה השיפוטית (עניין שגב התורה והצדקה, פסקה 10). נראה כי החלת "חריג הידיעה" במקרים שבהם המערער על ההחלטה השיפוטית לא היה צד לה מהווה מענה ראוי לשאלה מהו המועד האחרון להגשת הערעור מטעמו. כך, קביעת מועד הידיעה על מתן ההחלטה ועל תוכנה כמועד שבו יחל מניין הימים להגשת הליך ערעורי היא הוגנת הן מבחינת המערער, שלרשותו עומדים 60 ימים להגשת הערעור מהמועד שבו ידע על מתן ההחלטה עליה הוא מבקש להשיג. קביעה זו אף הוגנת מנקודת מבטם של המשיבים לערעור, שכן היא תוחמת את תקופת הערעור, ואינה מאריכה אותה ללא גבול ברור אך בשל כך שההחלטה לא הומצאה מעולם למערער.

21.במקרה הנדון, לטענת המנהלים המיוחדים, המערערים ידעו על פסק הדין ועל חיובם בו בהוצאות לכל המאוחר ביום 27.2.2023, שבו שלחה באת כוח המערערים הודעת דואר אלקטרוני למנהלים המיוחדים לה צורפה תביעת החוב שהגישו המערערים בעקבות פסק הדין מיום 29.1.2023. בהודעה האמורה ציינה באת כוח המערערים כי "תביעת החוב מוגשת בהתאם להוראות בית המשפט הנכבד בפסק הדין מיום 29.1.2023, למען הזהירות בלבד ומבלי לגרוע מזכויות דני [המערער 2] לרבות בהגשת ערעור על פסק הדין האמור". על רקע האמור, נראה כי מועד ידיעת המערערים על פסק הדין מיום 29.1.2023, לרבות חיובם במסגרתו בהוצאות, הוא לכל המאוחר ביום 27.2.2023, והמערערים אף לא חלקו על כך במסגרת תשובתם מיום 5.7.2023.

22.הפועל היוצא מן האמור הוא כי המועד האחרון להגשת הערעור מטעם המערערים חלף ביום 7.5.2023 (בחלוף 60 ימים ממועד הידיעה של המערערים על פסק הדין, כאשר ימי הפגרה אינם באים במניין הימים). במצב דברים זה, ומשהערעור הוגש על-ידי המערערים ביום 24.5.2023, אין מנוס מלקבוע כי הערעור הוגש באיחור של 17 ימים.

23.ואולם, בכך לא בא דיונינו אל סופו, שכן בשלב זה, יש לבחון האם יש לקבל את בקשתם החלופית של המערערים למתן הארכת מועד בדיעבד להגשת הערעור.

הבקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי

24.אמנם, בענייננו, קיימים טעמים לדחיית הבקשה למתן ארכה בדיעבד, ובהם העובדה שהמערערים לא הבהירו מה מנע מהם להגיש את בקשת הארכה טרם חלוף המועד. ואולם, במכלול נסיבות העניין, מצאתי לקבל את הבקשה, וזאת בעיקר בשים לב לעמימות שבדין בדבר המועד להגשת הליך ערעורי על ידי מי שלא היה צד להחלטה מושא הערעור; לנוכח העובדה שהמערערים ציינו בכמה הזדמנויות כי הם שוקלים להגיש ערעור על פסק הדין, כך שספק אם נוצר אינטרס הסתמכות בקרב המשיבים; ובהתחשב בכך שמדובר בערעור בזכות, אשר מבלי לטעת מסמרות, אינו נעדר עילה.

25.אשר על כן, הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל מתקבלת, והטיפול בהליך יימשך כסדרו.

במכלול נסיבות העניין, אין צו להוצאות.