ע"א 3992-23 ע"א 3992-23

1.לפני בקשה לעיכוב ביצוע הנסבה על חיובם של המבקשים בהוצאות משפט במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 29.1.2023 (פר"ק 54454-12-17, השופטת א' לושי-עבודי).

2.מקורו של ההליך שבפני בבקשה לביטול הסכם למכירת דירה שנעשה בין חברה המצויה בהליכי פירוק לבין בתו של אחד מבעלי המניות באותה חברה. עיקרי העובדות פורטו בפסק דינו של בית משפט זה מיום 3.7.2023 (ע"א 2610/23, השופטים ד' מינץ, י' אלרון ו-א' שטיין), ועל כן אסתפק בתיאור תמציתי שלהן.

3.חברת אמ. איי. אס. ווי. נכסים והשקעות בע"מ (להלן: החברה) הוקמה בשנת 1997 על-ידי בני הזוג יורם ודורית יוסיפוף, שהיו בעלי מניותיה. אחד משני נכסיה העיקריים של החברה היה נכס מקרקעין המצוי ברח' אברבנאל 33 בתל אביב (להלן: הדירה). ביום 3.12.2013 הועברו מניותיה של דורית בחברה לידי יורם. למחרת היום הועברו מניותיו של יורם לידי חברת נכסי א. מאיר בע"מ (להלן: חברת מאיר), שהמבקש 2 (להלן: המבקש) הוא אחד מבעלי המניות בה. במועדים הרלוונטיים, הייתה המבקשת 1 (להלן: המבקשת) בת-זוגו. ביום 14.10.2016 נפטר יורם, ולאחר מכן נפתח בעניינו תיק פשיטת רגל המתנהל בבית המשפט המחוזי (פש"ר 39586-10-16). במסגרת תיק פשיטת הרגל מונו המשיבים 1, עו"ד עופר שפירא ועו"ד רז מנגל, כמנהלי העיזבון. ביום 23.3.2017 הם הגישו בקשה לביטול העברת המניות מיורם לידי חברת מאיר.

4.בעוד הבקשה תלויה ועומדת, ביום 18.1.2018 ניתן צו פירוק זמני לחברה, וביום 15.4.2018 ניתן צו פירוק קבוע, שבגדרו מונו מנהלי העיזבון לתפקיד מנהלים מיוחדים (בהתאמה, המשיבים 1 יכונו מעתה: המנהלים המיוחדים).

5.ביום 14.6.2018 הגישו המנהלים המיוחדים בקשה להורות על בטלות הסכם למכירת הדירה, שנחתם ביום 5.9.2016 בין החברה לבין מאי אזוגי, בתו של המבקש (להלן: מאי). מי שערך את ההסכם בנאמנות עבור מאי היה עו"ד אלי כהן (להלן: עו"ד כהן), אחיה של המבקשת. הצדדים לבקשה שהגישו המנהלים המיוחדים לבית המשפט המחוזי היו החברה, מאי, עו"ד כהן וכונס הנכסים הרשמי. המבקשים לא היו צד להליך, הגם שאין מחלוקת בדבר מעורבותם במחלוקת שעמדה ביסוד הבקשה.

6.על-פי האמור בהסכם, בתמורה להעברת הבעלות בדירה לידיו ישלם הקונה לחברה סך של 1,800,000 שקלים – חלק מסכום זה במזומן וחלק באמצעות סילוק חובות. אין מחלוקת כי בפועל לא קיבלה החברה כול תשלום במזומן בגין הדירה.

7.המנהלים המיוחדים טענו בבקשתם, כי ההסכם מהווה חוזה למראית עין, וכי כל מטרתו הייתה הברחת נכס מנושי החברה, כך שיש להורות על בטלותו בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). המנהלים המיוחדים טענו כי בעת חתימת ההסכם החברה הייתה כבר חדלת פירעון, בהתחשב בכך שבאותו זמן כבר מונתה כונסת נכסים על הנכס הנוסף של החברה, במסגרת הליכי פשיטת הרגל בעניינו של יורם.

8.מאי, שעבורה הדירה נקנתה, טענה מנגד כי אביה, הוא המבקש, שהיה אחד מקברניטי החברה שילם לגורמים שונים את חובות החברה בסך כולל של 1,800,000 שקלים מבלי שהחברה החזירה לו את כספו. לפיכך, לטענתה, התמורה בגין הדירה שולמה במסגרת עסקת קיזוז.

9.בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה. בעשותו כן, בית המשפט המחוזי דחה את הטענה שההסכם נעשה למראית עין, אך קבע כי התנהלות החברה בקשר עם ההסכם אינה עולה בקנה אחד עם העקרונות של ממשל תאגידי תקין ולפיכך יש לראות בו חוזה פסול, כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים. במישור האופרטיבי, בית המשפט המחוזי הורה כי הדירה תושב לבעלות החברה, וכי המבקשים יוכלו להגיש תביעת חוב למנהלים המיוחדים ככל נושה אחר של החברה, בגין התשלומים שלטענתם שולמו בשם החברה ושעמדו על-פי הנטען בלב עסקת הקיזוז. לבסוף, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשים בהוצאות קופת הפירוק בסך 50,000 שקלים.

10.ביום 14.3.2023 המנהלים המיוחדים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לחתימה על פסיקתה לחיוב המבקשים בתשלום ההוצאות שהוטלו עליהם בפסק הדין. בבקשתם זו ציינו המנהלים המיוחדים את המבקשים כמשיבים. בו ביום נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה והפסיקתה נחתמה. ביום 26.3.2023 המנהלים המיוחדים נקטו הליך נגד המבקשים בלשכת ההוצאה לפועל בראשון לציון (תיק הוצל"פ 523807-03-23).

11.ביום 30.3.2023 הגישה מאי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2610/23), ולצדו בקשה למתן צו איסור דיספוזיציה בדירה. בו ביום ניתן צו ארעי המורה כמבוקש (השופט שטיין).

12.בד בבד, הגישו המבקשים ביום 3.4.2023 לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול הפסיקתה, שבה נטען, בעיקרו של דבר, כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות בהליך שהם לא היו צד לו. בהחלטתו מאותו יום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לביטול הפסיקתה, בקבעו, בין היתר, כי "הערעור שהוגש עוסק בין היתר בחיוב בני הזוג אזוגי [המבקשים – ד' ב' א'] בהוצאות לטובת קופת הפירוק ... ועל מנת שלא יתנהלו שני ההליכים במקביל, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה".

13.ביום 13.4.2023 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, שנדחתה אף היא.

14.ביום 24.5.2023 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובו טענו כי חיובם בהוצאות, מבלי שהיו בעלי דין בהליך, נעשה בחוסר סמכות, ופוגע פגיעה מהותית בזכות הטיעון שלהם. לצד הערעור הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע של רכיב ההוצאות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, והיא זו העומדת להכרעתי כעת.

15.להשלמת התמונה יצוין כי ביום 3.7.2023 דחה בית משפט זה את ערעורה של מאי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2610/23 הנזכר). בית משפט זה קבע כי לאמיתו של דבר עלה בידי המנהלים המיוחדים להוכיח שההסכם הינו חוזה למראית עין, שנועד להעלים את הברחת הדירה ממצבת הנכסים של החברה, וכי ככל שמאי תגיש תביעת השבה, זו תידון לגופה.

16.בו ביום שבו הוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע, הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי ככל שהוא נוגע לחיובם של המבקשים בהוצאות. לצד זאת הוריתי למשיבים – המנהלים המיוחדים וכונס הנכסים הרשמי – להגיב לבקשה.

17.בתגובתם מיום 1.6.2023 טענו המנהלים המיוחדים, בין היתר, כי המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חלף זה מכבר, ועל כן פסק הדין הפך חלוט. בהתחשב בטענה זו, הוריתי ביום 22.6.2023 על העברת התיק ללשכת הרשמות על מנת להכריע בסוגיה זו.

18.בהחלטתה מיום 19.9.2023 קבעה הרשמת ל' משאלי שלומאי כי הערעור הוגש באיחור, אך לצד זאת, קיבלה את הבקשה להארכת מועד להגשתו והורתה כי הטיפול בהליך יימשך כסדרו.

19.בשלב זה עלי להכריע אפוא בבקשה לגופה, ולכך אפנה כעת.

20.טענתם העיקרית של המבקשים היא כי סיכויי ערעורם להתקבל גבוהים, שכן תקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), אינה מאפשרת לחייב בהוצאות את מי שלא היה בעל דין בהליך.

21.המנהלים המיוחדים טוענים, כי המבקשים לא הוכיחו שמאזן הנוחות נוטה לטובתם, וציינו כי חיובם של המבקשים בהוצאות לא יגרום להם נזק בלתי הפיך. המנהלים המיוחדים מוסיפים כי סיכויי הערעור קלושים. המנהלים המיוחדים מצביעים על כך שבטענתם לפיה הם לא היו צד להליך, המבקשים "כורתים את הענף עליו הם יושבים". זאת, מאחר שבית המשפט המחוזי אמנם חייב אותם בהוצאות, אך לצד זאת התיר להם להגיש תביעת חוב בחלוף מספר שנים לאחר חלוף המועד לעשות כן.

22.כונס הנכסים הרשמי טוען כי המבקשים אמנם לא היו בעלי דין פורמליים, אך בנסיבות המיוחדות של הפרשה יש לראותם כ"בעלי דין מהותיים". כונס הנכסים הרשמי מדגיש כי בחקירתה בפני המנהלים המיוחדים העידה מאי כי בעת חתימת ההסכם שירתה כחיילת בצה"ל ולא הייתה מעורבת בעסקה כלל. ממילא, כך נטען, המבקש הוא שעמד מאחורי ההסכם, הגדיר את תנאיו ואת אופן ביצועו, ומשנדחתה גרסתו, יש מקום לחייבו בהוצאות.

23.בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעם המבקשים ביום 22.10.2023, הם הוסיפו כי דחיית בקשתם תגרום להם הכבדה כלכלית, בפרט בנסיבות התקופה, ובהקשר זה הם מציינים כי נדרשו להפקיד ערובה בגובה 35,000 שקלים להבטחת הוצאות המשיבים בערעור. המבקשים מוסיפים, כי קבלת הבקשה לא תגרום למנהלים המיוחדים כל נזק, שכן בשלב זה, ובהתחשב בהליכי הפירוק שבהם מצויה החברה, לא ניתן לעשות בכספים כל שימוש. המבקשים מדגישים עוד כי המבקשת כלל לא הייתה מעורבת בעסקי החברה, וחויבה בהוצאות רק בשל כך שהייתה בת זוגו של המבקש באותה עת. לבסוף, בתשובה לטענת המנהלים המיוחדים, המבקשים טוענים כי אין לקשור בין האפשרות שניתנה להם להגיש תביעת חוב לבין שאלת ההוצאות. הגם שניתנה להם האפשרות לעשות כן, השלמת טיעון נוספת מצד המשיבים לא הוגשה.

24.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה באתי לכלל מסקנה כי דינה להתקבל. אמנם, הכלל הוא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק הדין שעליו מערערים, וכך אף ביתר שאת כשמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי. אולם, מבלי לקבוע מסמרות, במקרה דנן ניתן להתרשם שיש לכאורה בסיס לטענותיהם של המבקשים בערעור. זאת, נוכח האמור בתקנות 155-151 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהתחשב בכך שהמבקשים לא היו בעלי דין בהליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, וצורפו כצד (שלא בידיעתם, על-פי הנטען) רק בעת חתימת הפסיקתה, בתום ההליך. טענותיהם של המנהלים המיוחדים ושל כונס הנכסים הרשמי אינן מתמודדות במישרין עם הקושי האמור, למצער בכל הנוגע למבקשת. על כך יש להוסיף, כי נחה דעתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, בנסיבות שבהן תשלום סכום ההוצאות כעת עלול להביא להכבדה כלכלית, בה בשעה שהדבר אינו משמעותי בשלב זה מבחינת המאזן של קופת הפירוק.

25.סוף דבר: הבקשה מתקבלת במובן זה שתשלום ההוצאות שהוטל על המבקשים לשלם כאמור בפסקה 103 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי – יעוכב עד להכרעה בערעור. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך של 4,000 שקלים, כך שהן המנהלים המיוחדים והן כונס הנכסים הרשמי יחויבו בסך של 2,000 שקלים.