בש"א 4184-23 בש"א 4184-23

1.לפניי בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ת' אברהמי) בת"א 35585-08-15 מיום 3.4.2023. בבקשה נטען כי בשל חילופי ייצוג של המבקשת, נדרשת לה ארכה בת 14 יום לצורך הגשת הערעור, כך שיוגש עד ליום 25.6.2023. עוד נטען בבקשה כי ביום 7.5.2023 ניתנה החלטה משלימה לפסק הדין, בה נקבע באופן סופי מהו הסכום שעל המבקשת לשלם למשיבה 1, ומשכך ממילא ייתכן כי יש למנות את תקופת הערעור החל ממועד מתן ההחלטה המשלימה.

2.המשיבה 1 מתנגדת לבקשה וטוענת, בעיקרו של דבר, כי היא אינה כוללת "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה, שכן חילופי ייצוג אינם בגדר נסיבה שאינה בשליטת המבקשת המצדיקה מתן ארכה. כן נטען כי ככל שהערעור מופנה כלפי פסק הדין מיום 3.4.2023 הרי שתקופת הערעור מתחילה מהמועד שניתן ואין במתן ההחלטה המשלימה כדי להאריך מועד זה.

3.לאחר העיון בטענות הצדדים, בפסק הדין מיום 3.4.2023 ובהחלטה המשלימה, הגעתי לכלל מסקנה כי את מניין הימים להגשת הערעור על פסק הדין מיום 3.4.2023 יש למנות החל מיום מתן ההחלטה המשלימה, ומשכך הבקשה למתן ארכה מתייתרת. אבהיר דבריי.

4.המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין". מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 [פורסם בנבו] (2.12.2010)).

5.בהקשר זה הודגש והובהר בפסיקה כי רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין". וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002):

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

6.בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה כי ההחלטה מיום 7.5.2023 היא ההחלטה שהובילה לסגירת ההליך והמחלוקות שבין הצדדים, ומשכך יש לסווג החלטה זו כ"פסק הדין" בהליך. פועל יוצא של האמור הוא כי המועד להגשת הערעור על פסק הדין ועל יתר ההחלטות בתיק (ובכלל זה על "פסק הדין" מיום 3.4.2023) החל להימנות מיום המצאת ההחלטה המשלימה לצדדים. זאת, שכן בהחלטה המשלימה הוכרעו מחלוקות נוספות שנותרו בין הצדדים באשר ל"תוצאה המספרית הנובעת ממסקנות פסק הדין", ומשכך רק עם מתן החלטה זו ניתן לומר כי המחלוקת בין הצדדים הובאה לסגירה סופית באופן שלא מצריך את בית המשפט להידרש לה פעם נוספת. כמו כן, רק עם מתן ההחלטה המשלימה קמה החובה האופרטיבית של המבקשת ליתן למשיבה 1 את הסעד שנפסק לטובתה, ולשלם את הסכום שנקבע בהתאם לאמור בהחלטה זו (ראו והשוו: ע"א 8377/22 פלוני נ' הגליל קידוח וביסוס בע"מ (2.5.2023) וההפניות שם).

7.אשר על כן, כאמור, אני סבורה כי יש לראות בהחלטה מיום 7.5.2023 כפסק הדין בהליך. פועל יוצא של האמור הוא כי המועד להגשת הערעור על פסק הדין (ועל יתר ההחלטות שניתנו במסגרת ההליך) החל להימנות מיום המצאת ההחלטה האמורה לצדדים, ולא קודם לכן. במצב דברים זה, נראה כי בקשת הארכה מתייתרת, והיא נמחקת בזאת.

8.בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.