בש"א 4369-23 בש"א 4369-23

1.לפניי בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' חסדאי) בת"א 15048-12-16 מיום 17.4.2023, בגדרו התקבלה בחלקה התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשות לתשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש במקרקעין בעורף נמל אשדוד בין השנים 2016-2010.

2.בסיום פסק הדין נקבע כי "התובעת [המשיבה, למ"ש] תמציא לתיק בית המשפט עד ליום 18.5.23 פסיקתה מתאימה לחתימתי, בהתאם לכל האמור בפסק הדין מעלה ונכון למועד הינתנו. הפסיקתה, תועבר, במקביל להגשתה לבית המשפט, לעיון ב"כ הנתבעות [המבקשות], להתייחסותו בתוך 10 ימים...".

3.לטענת המבקשות, בהתאם לאמור בפסק הדין, הגישה המשיבה בקשה למתן פסיקתה, והמבקשות הגישו תשובה לבקשה. כן נטען, כי מהבקשה ומהתשובה בעניין הפסיקתה עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר להיקף החיוב שנפסק וכיצד יש לחשבו, וכי קיימים פערים ניכרים ביניהם ביחס להבנת פסק הדין במספר סוגיות. בהתאם לאמור, כך נטען, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 7.6.2023 נקבע כי המשיבה רשאית להשיב לתשובת המבקשות, וכן נקבע כי "מומלץ לצדדים שניהם לבוא בדברים ולהעזר אף ביועצים חשבונאיים מתאימים ... בהיעדר הסכמה ובמידת הצורך ישקול בית המשפט מינויו של מומחה מתאים להכרעה בסוגייה". במצב דברים זה, כך טוענות המבקשות, רק לאחר שתוכרע הבקשה למתן פסיקתה יוכלו הצדדים להעריך כראוי את הצורך בנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין ולנסחו בהתאם להכרעה בנדון.

4.על רקע האמור, עותרות המבקשות למתן הארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין עד לחלוף 30 ימים מיום שתוכרע הבקשה למתן פסיקתה בתביעה הנדונה.

5.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, פסק הדין קובע הוראות ברורות באשר לאופן חישוב כל אחד מן הסכומים שעל המבקשות לשלם למשיבה, וניסיון המבקשות לייצר מחלוקות באשר לסכום פסק הדין נגוע בחוסר תום לב. כן נטען כי הפסיקתה שצפויה להיחתם על-ידי בית המשפט המחוזי היא פסיקתה משקפת, אשר אינה מהווה טעם המצדיק מתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין.

דיון והכרעה

6.לאחר העיון בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט להלן.

7.המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין". מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

8.בהקשר זה הודגש והובהר בפסיקה כי רק החלטה המביאה לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, באופן שלא מצריך מבית המשפט להידרש למחלוקת זו שוב, תסווג כ"פסק דין". וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002):

"גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית".

9.בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה שלפיה פסק הדין מיום 17.4.2023 אינו בגדר "פסק הדין" בהליך שכן במסגרתו לא הוטלה על המבקשות חובת תשלום מיידית, ולא נערכו כל החישובים הדרושים עד לקביעת הסכום הסופי שעל המבקשות להעביר למשיבה. למעשה, מתן ההחלטה מיום 7.6.2023, בגדרו נקבע כי ככל שלא תהיה הסכמה ישקול בית המשפט מינויו של מומחה מתאים לצורך הכרעה בסוגיה השנויה במחלוקת בין הצדדים, מהווה אינדיקציה ברורה לכך שפסק הדין מיום 17.4.2023 לא הביא לסגירה סופית של המחלוקת בין הצדדים, ועל כן לא ניתן לסווגו כ"פסק דין" בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה (ראו והשוו: ע"א 3853/19 חלא נ' מזרחי, פסקה 19 (6.5.2020); ע"א 1044/20 י.ש. נצר (1999) בע"מ נ' פלוני, פסקאות 9-7 (29.6.2020) (להלן: עניין י.ש. נצר); בש"א 4697/21 מדינת ישראל נ' פלונית, פסקה 14 (3.3.2022); ע"א 8377/22 פלוני נ' הגליל קידוח וביסוס בע"מ (2.5.2023)).

10.פועל יוצא של האמור הוא כי המועד להגשת ערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך, במסגרתו ייקבע מהו הסכום הסופי שעל המבקשות להעביר למשיבה (ובתוך כך על יתר ההחלטות שניתנו במסגרת ההליך), יחל להימנות מיום המצאתו לצדדים, ולא קודם לכן. משכך, אני סבורה כי אין צורך במתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין (שהלכה למעשה הוא "החלטה") מיום 17.4.2023, שכן יהיה ניתן להשיג עליו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך.

11.למען שלמות התמונה אציין כי אף אם אבחן את הדברים בהתאם לפסיקה העוסקת בהבחנה בין פסיקתה "משקפת" לבין פסיקתה "מתקנת" – המסקנה תהיה דומה.

12.בהתאם לפסיקה האמורה, מתן החלטות מאוחרות לפסק הדין, הנוגעות אך לביצועו האופרטיבי ואשר טפלות לו, אינו מאריך את המועד להגשת הערעור על פסק הדין, ובדרך כלל אף לא ייחשב ל"טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה כאמור. בהתאם לכך, נקבע כי אין במתן "פסיקתה משקפת", שעניינה אך בביצועו של פסק הדין, כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את ההליך ערעורי על פסק הדין המקורי. לעומת זאת, כאשר לאחר מתן פסק הדין ניתנת "פסיקתה מבהירה" או "פסיקתה מתקנת", אשר יוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית, הדבר עשוי להקים "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת הליך ערעורי על פסק הדין המקורי (ראו: ע"א 4525/20 דעבול נ' מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 וההפניות שם (22.10.2020) (להלן: עניין דעבול)).

13.בענייננו, משעה שבית המשפט המחוזי קבע כי ייתכן ויידרש מינוי מומחה מתאים להכרעה במחלוקות שבין הצדדים, ניכר כי לשיטת בית המשפט המחוזי התשובה למחלוקות אלה אינה מצויה בפסק הדין מיום 17.4.2023, ונדרשת השלמה היוצקת תוכן חדש להכרעה המקורית. במצב דברים זה, הפסיקתה שניתנה היא "פסיקתה מבהירה" או "פסיקתה מתקנת", אשר מהווה "טעם מיוחד" למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין המקורי (ראו והשוו: עניין י.ש. נצר, פסקה 10; עניין דעבול, פסקה 8).

14.סוף דבר: כפי שצוין לעיל, משעה שטרם ניתן פסק דין סופי בתביעת המשיבה, הרי שתקופת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן ועל יתר ההחלטות בהליך טרם החלה להימנות, והבקשה למתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי מתייתרת.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.