בש"א 1786/08 יוסף חבה נ. חברת דואר ישראל בע"מ

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

1.

ההליך נסוב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (ת.מ. 136/07 (בש"א 32244/07)), שדן בתובענה מינהלית של המבקש נגד חברת דואר ישראל בע"מ (להלן המשיבה ). ברקע הדברים מצוי מכרז שפרסמה המשיבה (בחודש פברואר 2001) לקבלת הצעות לרכישת נכס בנתניה, לשם הקמת סניף דואר באזור נשוא המכרז. המבקש היה המציע היחידי במכרז, הצעתו אושרה על ידי המשיבה. בין הצדדים נוהלו מגעים לרכישת הנכס עד שבחודש אוקטובר 2001 החליטה המשיבה שלא להקים סניף דואר במתחם זה בנתניה והודיעה למבקש כי החליטה לבטל את המכרז. בשנת 2006 הגיש המבקש עתירה מינהלית, בה טען כי בינו לבין המשיבה השתכלל הסכם חתום ומחייב ודרש את אכיפתו. לאחר דיון מקדמי בבית המשפט (ביום 11.12.2006) הוסב ההליך לתובענה מינהלית לפיצויים בשל הנזק שנגרם למבקש בשל אי קיום ההסכם. בית משפט קמא דחה את התביעה על הסף, מן הטעם שבתקופה בה נוהל המשא ומתן בין הצדדים לא האריך המבקש את תוקפה של הערבות הבנקאית שהופקדה לפי תנאי המכרז והיה עליו לדעת כי אין כל נפקות לניהול המשא ומתן וכי אינו מחייב את המשיבה. טעם נוסף לדחיית ההליך על הסף היה בכך שהמבקש ויתר על העתירה המינהלית שהגיש ועל דרישתו לאכוף את ההסכם, ובחר בתביעה לפיצויי קיום. קבלת התביעה הייתה מאלצת את המשיבה לשלם למבקש את המחיר החוזי אך כנגדו היא לא הייתה מקבלת את הנכס. תוצאה בעייתית זו לא ראה בית המשפט קמא לאפשר, כאשר המבקש התמהמה זמן ממושך בהגשת תביעתו.

2.פסק הדין ניתן ביום 7.1.2008 בהעדר הצדדים. לטענת המבקש, הוא הומצא לידיו ביום 9.1.2008. הבקשה לפניי הוגשה ביום 24.2.2008. המבקש טוען, כי האיחור בהגשת ההליך נבע מבעיות בריאותיות מהן סבל, וכי אילוציו הרפואיים לא אפשרו לו לאשר לבא כוחו להגיש את הערעור, הגם שזה היה מוכן, לדבריו, במועד. עוד מוסיף המבקש וטוען כי עקב סכסוך קשה עם בנו ביחס לנכס נשוא התובענה מצבו הנפשי התדרדר, בנוסף למצבו הבריאותי, והדבר היקשה עליו לתפקד ולהשלים את הנדרש לצורך הגשת הערעור במועד. לכך מוסיף המבקש וטוען כי סבר שהוא מצוי בטווח הזמנים המתיר את הגשת הערעור, המוגש כבדרך קבע תוך 45 יום. המבקש מציין כי סבר שעקב הסבת הדיון מעתירה מינהלית לתובענה כספית חלות עליו לעניין הערעור הוראות סדר הדין האזרחי, החלות על תובענות כספיות רגילות. המבקש סבור כי סיכוי הערעור הינם מצוינים, כיון שלטענתו אי הארכת הערבות הבנקאית נעשתה בהסכמתה המלאה של המשיבה, ובית המשפט קמא שגה, בדחותו את התביעה על הסף על יסוד עובדה זו מבלי שנדרש כלל לקיומו של הליך ראיות בעניין.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לשיטתה, טענתו של המבקש בדבר מצב בריאותו הירוד, אשר מנע ממנו הגשת הערעור במועד, אינה מגובה במסמכים רפואיים העולים כדי טעם מיוחד בגינו יש להיעתר לבקשה להארכת מועד. עוד טוענת המשיבה כי אף אם מצבו הרפואי של המבקש היה קשה כפי שהוא מתאר, לכל הפחות היה על בא כוחו להגיש את הבקשה להארכת מועד בתוך המועד. אשר לטענת המבקש בדבר אי הבהירות לגבי המועד להגשת ערעור, המשיבה מציינת כי המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים קבוע בצורה ברורה ומפורשת בתקנות ועל כן אין ממש גם בטענה זו. לבסוף טוענת המשיבה, כי סיכויי הערעור נמוכים וכי יש להתחשב גם בזכויותיה שלה שלא להוסיף ולהיגרר בהליכי סרק של המבקש.

4.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להן, באתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה. תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות ), קובעת כי הארכת מועד או זמן שנקבעו בחיקוק, מותנית בקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו". טעמים מיוחדים כאמור נבחנים בכל מקרה לפי נסיבותיו, על פי מכלול של שיקולים. בין אלה ניתן למנות את השאלה האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך, הסיבה בגינה נדרשת ארכה, משך הארכה המתבקשת, קיומו של "הליך תלוי ועומד", מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.

5.

במקרה שלפניי, הבקשה להארכת מועד הוגשה לאחר שחלף המועד הקבוע בדין להגשת ערעור. הבקשה מתבססת על שני טעמים עיקריים: האחד, מצבו הבריאותי של המבקש, ו השני , אי בהירות הדין לעניין מועד הגשת ערעור בהליך שנקט. המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" להארכת מועד על יסוד איזה מן הטעמים הנזכרים. אשר לטענה בדבר מצבו הרפואי של המבקש, הרי שהמסמכים הרפואיים שצורפו לבקשה אינם משכנעים בקיומו של "טעם מיוחד". המסמכים שצורפו כנספח א' לתצהיר המבקש מתייחס לשנים 2007-2006, כך שאין להם נגיעה ישירה למועדי הערעור. נספח ב' לתצהיר המבקש הוא תקליטור של CT ראש שבוצע ביום 21.2.2008 והפנייה של רופא משפחה מיום 27.2.2008, בה הופנה המבקש לרופא מומחה בתחום הנוירולוגיה. נספח ג' לתצהיר המבקש ניתן גם הוא ביום 27.2.2008 (ימים ספורים לאחר הגשת הבקשה שלפניי) על ידי רופא המשפחה ונכתב בו כי "עקב כאבי הראש המטרידים וסחרחורת תכופה – עובר בירור רפואי יסודי כולל CT וייעוצים עקב כך תפקודו הכללי היה לקוי/ מופחת מ-25.1.2008 ואילך". לא ניתן ללמוד ממסמכים אלה מה היו ההשלכות של אותו תפקוד לקוי על האפשרות של המבקש להיערך להגשת ערעור, במיוחד בשים לב לכך שמ דובר בבעל דין מיוצג ולכך שפסק הדין התקבל אצלו ביום 9.1.2008. בפרט, אין בהם כל התייחסות ליכולתו של המבקש לעמוד בקשר עם בא כוחו ואין בהם כדי להעיד על כך שבתקופה הרלוונטית שיתקה מחלתו של המבקש את יכולתו להיערך להגשת הערעור. נמצא כי הבקשה, על נספחיה, אינה מבהירה די הצורך כיצד מצבו של המבקש בתקופה הרלוונטית מנע ממנו או מבא כוחו להיערך להגשת הערעור במועדים הקבועים בחוק. יתרה מכך, גם בהנחה שעקב מצבו הרפואי של המבקש לא ניתן היה להגיש את הערעור במועד, ניתן היה לצפות כי לכל הפחות תוגש בקשת אורכה במועד הקבוע בדין להגשת ערעור. בבקשה שלפניי לא ניתן כל הסבר להימנעות מהגשתה של בקשת אורכה כאמור. העדרו של הסבר כלשהו בולט במיוחד נוכח טענת המבקש כי הערעור היה מוכן במועד וכל שנדרש הוא אישור מצד המבקש להגישו.

6.

אשר לטענת המבקש, כי סבר שעומדים לרשותו 45 ימים להגשת ערעור, בשל אי בהירות לגבי ההליך המשפטי, המ דובר

בטענה לטעות בדין. אכן, בנסיבות מסוימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא הייתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי נמנעת באורח סביר, כגון טעות הנובעת ממצב משפטי מעורפל או טעות בשל שינוי במצב המשפטי (ראו: בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.2008)). אכן, אחד השיקולים שיש להביא בחשבון עת נשקלת הארכת מועד בשל טעות בדין הינו האם מ דובר

בשינוי שחל לאחרונה במצב המשפטי. ככל שהדין ביחס אליו חלה הטעות הינו חדש, יש בכך שיקול להאריך את המועד. בענייננו, המ דובר

בפסק דין שניתן בתובענה מינהלית על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים (מכוח סעיף 5(3) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000). הסבת ההליך מעתירה מינהלית לתובענה מינהלית אינה משנה עובדה זו. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים מינהליים הוא 30 ימים (תקנה 33(א) לתקנות). מועד זה הוא בגדר דין בהיר, מושרש וידוע. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי טעות המבקש היא טעות בלתי נמנעת באורח סביר, המקימה "טעם מיוחד". בשולי הדברים אוסיף, כי גם מעבר משרד בא-כוח המבקש אינו יכול לסייע למבקש, שכן נסיבות אישיות ידועות וצפויות אינן עולות כדי "טעם מיוחד".

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.