ע"א 9252/20עמותת אלזהור נ. משרד מיסוי מקרקעין נצרת

כפי שפירטתי באריכות בפני הצדדים במסגרת הדיון שהתקיים ביום 8.6.2021, אני סבורה כי שאלת המועד להגשת ערעור מטעם המשיב 1 בנסיבות שבהן הערעור העיקרי הוגש עוד בשנת 2020 – בין אם יסווג כערעור לפי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות 1984 ) ובין אם לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות 2018 ) – היא שאלה סבוכה ובעלת פנים לכאן ולכאן (השוו: ע"א 9246/20 Knockagh International Ltd נ' פקיד שומה פתח תקווה , פיסקה 8 (7.3.2021); ע"א 907/21 מדינת ישראל נ' פלוני (20.5.2021)). זאת ועוד, סוגית תחולת תקנות 2018 על הערעור שבכותרת עשויה אף היא לעורר שאלות בהינתן נושאו של הערעור (ראו: תקנה 13 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), התשכ"ה-1965 וכן טיוטת תקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר) (תיקון), התשפ"א-2021 שהופצה להערות הציבור ביום 25.3.2021; והשוו: ע"א 9221/20 פרקש נ' מדינת ישראל - רשות המיסים (16.6.2021)). אולם, לא ראיתי טעם להכריע בשאלות אלה במסגרת הדיונית הנוכחית. הטעם לכך הוא כי גם אם אניח שהערעור מטעם המשיב 1 הוגש באיחור, הרי שיש מקום להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשתו וזאת נוכח מורכבות הסוגיה הנוגעת ליישום הוראת המעבר הקבועה בתקנה 180(ג) לתקנות 2018 על המקרה דנן. לא למותר להזכיר כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה, במקרה שבו הליך הוגש באיחור בשל טעות בדין תינתן הארכת מועד להגשתו במקרים שבהם מדובר בטעות בלתי נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל או משינוי במצב המשפטי הנוהג (בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (11.5.2008); בש"א 1786/08 חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ (21.5.2008)). בענייננו, אני סבורה כי שאלת מועד הגשתו של ההליך מטעם המשיב 1 מעוררת סוגיות דיוניות סבוכות ותקדימיות שיש בהן כדי למלא אחר המבחנים להארכת המועד להגשת הליך באיחור כתוצאה מטעות שבדין (השוו: בש"מ 3387/21 חברת ארגון המובילים אטיאס משה בע"מ נ' מועצה מקומית חצור הגלילית (20.6.2021), וההפניות בפיסקה 7; ע"א 8454/19 ביתן נ' החברה הכלכלית לאשקלון , פיסקה 14 (4.8.2020)).

יחד עם זאת, ונוכח טענות המשיב 1, ראיתי להבהיר כי אף אני, כמו המערערים, סבורה כי בנסיבות שבהן הערעור העיקרי הוגש מכוח תקנות 1984, הרי שהמסגרת הדיונית הנכונה לדיון בערעור מטעם המשיב 1 היא תקנה 434 לתקנות 1984 (ראו: רע"א (מחוזי י-ם) 21223-12-20 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' הממונה על חוק הפיקדון למכלי משקה, המשרד להגנת הסביבה (18.2.2021); ע"א 8504/20 קרן נ' לקנר , פיסקה 8 (18.4.2021)), וכך אני קובעת. משכך, הליך זה יכונה מעתה "ערעור שכנגד".

עוד אבהיר כי לא ראיתי לקבל את הטענה בדבר היעדר זיקה עניינית בין הערעור העיקרי לערעור שכנגד. אכן, הכלל הוא כי ערעור שכנגד המוגש מכוח תקנות 1984 צריך לתחום עצמו להשגות שיש להן זיקה למסגרת העניינית שהותוותה בערעור העיקרי. עם זאת, דרישת הזיקה העניינית פורשה בפסיקה בהרחבה, ונקבע כי לעניין זה די בקיומה של זיקה מצומצמת בהיקפה באופן "שיכול והערעור שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין" (בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן , פ"ד מה(5) 695, 700 (1991); ראו עוד: בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (18.10.2018); ע"א 7560/19 הצלחה התנועה הצרכנית לקידום חברה כלכלית הוגנת נ' אלאלוף ושות' ספנות בע"מ (29.9.2020)). בענייננו, שני הערעורים מעלים שאלות הנוגעות לאותה עסקה – הערעור העיקרי נוגע לשאלת שווי המכירה בעוד שהערעור שכנגד נוגע לשאלת מועד המכירה – ודי בכך כדי לענות על דרישת הזיקה העניינית שכאמור אינה כה מחמירה.

התוצאה היא כי הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית. אשוב ואבהיר, למען הסר ספק, כי הערעור שכנגד ידון במסגרת הדיונית של תקנה 434 לתקנות 1984, על כל המשתמע מכך.

משזו המסקנה שאליה הגעתי, אין צו להוצאות.

החלטתי תתויק בתיקי השופטים.