רע"א 2105/22 אליעזר זר נ. עמליה ניצה מודיאנו

1.

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 26.1.2022, בע"א 62635-04-21 (סגן הנשיא ש' שוחט , והשופטים ע' רביד ו- נ' שילה ), שבה נדחתה בקשת המבקש, מיום 16.1.2022, לתיקון פרוטוקול הדיון שהתקיים ביום 18.11.2021.

2.

בפרוטוקול הדיון, נרשמה הסכמת המבקש להצעת בית המשפט המחוזי, שלפיה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום – ידחה, תוך הפחתת סכום ההוצאות שבהן חוייב. מיד לאחר הדיון, ובהתבסס על ההסכמה האמורה, ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי, שבו נדחה הערעור על פסק הדין של משפט השלום.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות על הסף. משניתן פסק דין, שוב לא ניתן להגיש בקשת רשות לערער על החלטה שעניינה תיקון פרוטוקול; הדרך להשיג על ההחלטה היא במסגרת הליך ערעורי על פסק הדין הסופי.

4.

כידוע, במשפטנו נוהג 'כלל הבליעה', שלפיו "במקום שבעל דין מערער ברשות על החלטה שניתנה בהליך ביניים מסוים, ועד שבית משפט שלערעור מכריע בערעור נותן בית משפט קמא פסק דין סופי בהליך העיקרי, נעלם כמו מעצמו ערעור הביניים על החלטת הביניים; על בעל הדין הנפגע, אם יאבה, להגיש ערעור על פסק הדין הסופי, ואם ירצה יכלול בו אף ערעור על החלטת הביניים, שרואים אותה כנבלעת בפסק הדין הסופי"

( ה"מ 204/53 פלאלום בע"מ נ' פינקוס , פ"ד ח 311, 312 (1954); ע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(4) 411, 416 (1992) ; רע"א 3801/12 גדות נ' יפרח , פסקה 4 (27.9.2012)). הלכה זו, "חורגת מן הנסיבות הדיוניות הספציפיות שהולידו [אותה] וברבות השנים חזרה [...] ואושרה בפסיקתו של בית משפט זה, הן ביחס לערעורי ביניים שהוגשו בזכות והן ביחס לבקשות רשות לערער על החלטת ביניים" (רע"א 1391/13 פנינג נ' קראוס , פסקה 10 (29.4.2013)). עם זאת, בפסיקה נקבע, לא אחת, כי כלל זה אינו חל על החלטות שניתנו לאחר מתן פסק הדין (ראו למשל: ע"א 34/89 גלצר נ' גלצר , פ"ד מג(1) 329, 333 (1989); רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ , פסקה 5 (25.7.1999)) .

5.

על פני הדברים, ההחלטה מושא בקשת הרשות לערער, ניתנה לאחר פסק הדין, ועל כן 'כלל הבליעה' – אינו רלבנטי. ברם, אם אך נעמוד על הרציונל הניצב בבסיס הכלל, נגיע למסקנה כי על-אף שההחלטה שבה עסקינן מאוחרת כרונולוגית לפסק הדין, הרי שמבחינה מהותית כמוה כהחלטה שניתנה עובר לפסק הדין, ונכון יהיה להחיל לגביה את הכלל. אסביר.

6.

הורתו ולידתו של 'כלל הבליעה', ברצון למנוע דיון סרק. כל עוד לא ניתן פסק הדין, רשות לערער על 'החלטה אחרת', שיצאה תחת ידי הערכאה הדיונית עובר למתן פסק הדין, תינתן "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" (סעיף 41(ב), וסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). ברם, משניתן פסק דין, שוב אין מקום לאפשר זאת. ממה נפשך: אם לא יוגש ערעור על פסק הדין, הוא יהפוך חלוט. בנסיבות אלו, ערעור על החלטת הביניים הוא ערעור סרק. גם אם יתקבל, לא יהא בכוחו לשנות את זכויות הצדדים, שנקבעו בפסק הדין הסופי. ואילו אם יוגש ערעור על פסק הדין, או אז, נכון יותר לדון במסגרתו גם בהשגות על החלטות הביניים. זאת, משום שבמסגרת הערעור על פסק הדין ניתן יהיה לבחון את ההחלטה במבט רחב יותר, על רקע מכלול החומר, הקביעות שנקבעו, והשפעותיהן על הצדדים. שיקולי יעילות, תומכים גם הם בריכוז כל ההשגות תחת קורת גג אחת. ניהול הליך ערעורי נפרד, במנותק מההליך הערעורי העיקרי המתנהל במקביל, עלול להביא לכפל דיונים, לבזבוז זמן שיפוטי, ולניהולו של הליך מיותר, אשר אינו טומן בחובו כל השלכה מעשית ( ראו חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי

199 (מהדורה שלישית, 2012 )). סוף כל סוף, הנפקות היחידה לקבלת ההשגה על החלטת הביניים, מתבטאת בסיכוי שלה להשפיע ב'תגובת שרשרת' על קבלת הערעור לגבי פסק הדין הסופי.

7.

משזהו הטעם הניצב בבסיסו של 'כלל הבליעה', ברי כי המבחן להחלתו הוא מבחן

מהותי ; לא טכני-כרונולוגי . השאלה שעלינו לשאול, איננה האם ההחלטה ניתנה לפני או אחרי פסק הדין הסופי. השאלה הנכונה היא זו: האם הערעור על ההחלטה הוא אך צעד בדרך לערעור על פסק הדין הסופי, או שמא הוא עומד בפני עצמו, ובכוחו להביא לסעד ממשי וקונקרטי, גם אם פסק הדין הסופי ישאר לעמוד על מכונו?

8.

אציין, כי על פני הדברים, העדפת מבחן מהותי, על פני מבחן 'טכני', עלולה לפגוע ביכולת להשיג על החלטות מסוימות. כך למשל, החלטה שבאופייה היא החלטת ביניים, המוקדמת לפסק הדין, אך ניתנה לאחר תום המועד להגשת ערעור על פסק הדין, יכולה 'ליפול בין הכסאות', והדרך להשיג עליה יכולה להיחסם. אולם, כידוע, 'לכל בעיה יש פתרון'; שני כלים דיוניים עומדים לרשותו של מי שיבקש להשיג על החלטה מעין זו, כל אחת רלבנטית לשלב דיוני אחר. אם טרם הוגש ערעור על פסק הדין, ניתן להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, או בקשת רשות לערער, על פסק הדין הסופי. מוטב להגיש בקשה מעין זו טרם חלוף המועד להגשת ערעור, אך ככל שההחלטה שניתנה היוותה שיקול משמעותי להגשת הערעור, יטו רשמי בית המשפט להעתר לבקשה (ראו: החלטת הרשמת ש' עבדיאן בבש"א 4697/21 מדינת ישראל נ' פלונית , פסקה 18 (3.3.2022)).

לחלופין, ככל שהערעור על פסק הדין הוגש זה מכבר, אזי לאחר שתינתן החלטת הערכאה הדיונית, ניתן יהיה להגיש בקשה לתיקון הערעור , כך שיכלול בתוכו גם השגה על ההחלטה שניתנה. הדרך להשיג על ההחלטה אינה חסומה אפוא, גם אם ניתנה לאחר תום המועד להגשת ערעור על פסק הדין.

9.

מן הכלל אל הפרט: בקשת הרשות לערער שלפנַי, מבקשת להשיג על החלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול. החלטה זו, איננה בבחינת 'חי הנושא את עצמו'; גם אם תתקבל ההשגה עליה, לא תהא לכך השלכה אופרטיבית ממשית. הבקשה מהווה אך 'פעולת ריכוך', כשלב מקדים לתקיפת פסק הדין גופו. מכאן, שזו נופלת בגדרי 'כלל הבליעה' : ההחלטה 'נבלעת' בפסק הדין הסופי, ו ניתן יהיה להשיג עליה רק במסגרת הליך ערעורי על פסק הדין.

10.

ודוק: גם אילו היה מדובר בערעור ב'גלגול שני', לא ניתן היה להסתפק בשינוי סיווג ההליך מבקשת רשות לערער לערעור בזכות, בהתאם לאמור בתקנה 149(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הפגם שדבק בבקשה, ומחייב את דחייתה על הסף, הוא פגם מהותי ; לא טכני. כאמור, בקשת הרשות לערער שלפנַי, אינה מופנית כלפי פסק הדין הסופי, אלא מבקשת להשיג על 'החלטה אחרת', שלא במסגרת ערעור על פסק הדין עצמו; וזאת לא ניתן. משכך, יהא סיווגו של ההליך הערעורי אשר יהא, אחת דינו להידחות על הסף.

11.

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת על הסף.

בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.

יחד עם בקשת הרשות לערער על ההחלטה בבקשה לתיקון פרוטוקול, הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. הטיפול בבקשה זו יועבר ללשכת הרשמים.