רע"א 5263-22 רע"א 5263-22

1.בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מיום 18.11.2022, בע"א 62635-04-21 (השופטים ש' שוחט – סג"נ, ע' רביד ו-נ' שילה), שבו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, מיום 24.2.2021, בת"א 47989-09-19 (השופט ע' יריב).

רקע עובדתי

2.המבקש, אליעזר זר, הוא בעל הזכויות בדירת שני חדרים, ברחוב יוחנן הסנדלר 9 בתל אביב. המשיבה 1, עמליה מודיאנו, היא דיירת מוגנת בדירה, מכוח חוזה שכירות מוגנת שנחתם בינה לבין בעלת הדירה הקודמת, חמותו של אליעזר, ביום 25.3.1991 (להלן: חוזה השכירות).

3.ביום 19.9.2019, הגיש אליעזר לבית משפט השלום תביעה לסילוק יד, ולתשלום דמי שימוש ראויים, נגד עמליה. אליעזר טען, כי נוכח נטישת הדירה, ובשל השכרתה למשיב 2, אילן עץ חיים, איבדה עמליה את זכויותיה כדיירת מוגנת. זאת, לאחר שבעבר הגיש אליעזר תביעה דומה, אשר 'נמשכה' על-ידו, בהמלצת בית המשפט, עם השלמת שלב ההוכחות (ת"א 7925-05-14).

4.ביום 24.2.2021, דחה בית משפט השלום את התביעה. נקבע, כי מדובר בתביעה השניה שמגיש אליעזר נגד עמליה, בנסיון לפנותה מן הדירה, חרף העובדה שלא חל כל "שינוי של ממש בנסיבות העובדתיות", ומבלי שהובאה "כל ראיה חדשה שיש בה כדי לחזק את טענת [אליעזר] לנטישה או לאיזו מן העילות האחרות שנטענו". משכך, נקבע כי מדובר ב"תביעה משוללת יסוד, שאין בה אלא ניסיון להטריד את הנתבעים ולהציק להם. שיעור ההוצאות צריך לשקף אפוא עובדה זו". על כן, חִייב בית משפט השלום את אליעזר בתשלום הוצאות הנתבעים בסך של 10,000 ₪, ובתשלום שכר טרחת עורכי הדין בסך של 40,000 ₪.

ההליך ופסק הדין בבית המשפט המחוזי

5.אליעזר הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי. ביום 18.11.2021, התקיים דיון בערעור, אשר במהלכו נאמרו הדברים הבאים:

"בית המשפט: לא נתערב בפסה"ד. אנחנו לא נפסוק הוצאות בערעור ומציעים שתשאירו לשיקול דעתנו להפחית מסכום ההוצאות שנפסקו בקמא, 50 אלף ₪ זה סכום גבוה מאוד בסיטואציה בה היא משנה גרסאות.

ב"כ המשיבים: מסכים רק שבימ"ש יתייחס לכך שזו תביעה רביעית.

ב"כ [אליעזר]: שתי התביעות הראשונות נמחקו בטרם הוגש כתב הגנה. אני מסכים להצעה."

בכך נחתם הדיון, והתיק נדחה לעיון ולמתן פסק דין.

6.שעות בודדות לאחר מכן, הגיש ב"כ של אליעזר "הודעה דחופה", שבה ביקש להוסיף ולהשלים את טיעוניו בנוגע לחלק מסעיפי החוזה (להלן: הודעת העדכון), אשר לא קיבלו, לשיטתו, התייחסות מספקת במסגרת טענותיו בדיון. ההודעה נחתמה בבקשה משופטי המותב "להתייחס אל סעיפים 5 ו-10 להסכם השכירות המוגנת בעת כתיבת פסק דינם".

7.בהמשך אותו יום, ניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בפסק הדין נקבע כך: "בתום הדיון ולנוכח הקשיים שהוצפו המלצנו ל[אליעזר] לחזור בו מהערעור ללא צו להוצאות, תוך הפחתת סכום ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית משפט קמא וזאת על פי שיקול דעתנו. [אליעזר] נתן את הסכמתו, כך גם [עמליה ואילן]. הערעור נדחה, אפוא" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). לצד זאת, הפחית בית המשפט המחוזי את גובה ההוצאות שבהן חויב אליעזר, לסך של 10,000 ₪. אשר להודעת העדכון של אליעזר – שלושה ימים לאחר הגשתה, ביום 21.11.2021, ניתנה החלטה שלפיה "ניתן פסק דין".

הבקשה לתיקון הפרוטוקול

8.כמעט חודשיים-ימים לאחר מכן, ביום 16.1.2022, הגיש אליעזר לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון פרוטוקול. בקשה זו הוגשה בלא יצוג, שכן לדברי אליעזר, ב"כ עד לאותו זמן, עו"ד דוד קדישביץ, בחר להפסיק לייצגו. בבקשה טען אליעזר, בין היתר, כי דברי ב"כ בדיון לא הובנו כהלכה. לשיטתו, ההסכמה התייחסה אך לכך שבית המשפט יכריע בעניין הוצאות המשפט על-פי שיקול דעתו, אולם לא כללה כל נכונות ל'משיכת' הערעור. ביום 26.1.2022, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בקשת רשות ערעור שהגיש אליעזר על החלטה זו – נדחתה, בהחלטתי מיום 9.6.2022 (רע"א 2105/22), תוך שצוין כי אליעזר רשאי להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הדין. בקשה כזו אכן הוגשה, והתקבלה בהחלטת הרשמת ל' משאלי שלומאי, מיום 14.7.2022. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי.

עיקר טענות הצדדים

9.אליעזר שב וטוען, כי הסכמתו הוגבלה לעניין ההפחתה מגובה ההוצאות שנפסקו בבית משפט השלום, וכי על ערעורו – הוסיף לעמוד. לשיטתו, כך עולה גם מהודעת העדכון ששלח סמוך לאחר תום הדיון, ושבה התייחס לשיקולים שאותם ביקש משופטי ההרכב לשקול "בעת כתיבת פסק דינם". על כן, טוען אליעזר, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שיִחס לו הסכמה ל'משיכת' הערעור. עוד טוען אליעזר, כי בית המשפט המחוזי התעלם מראיות שהובאו לפניו, אשר מלמדות כי נוכח מעברה של עמליה אל דירה בנהריה, מתקיימת בעניינה עילת הנטישה; וכי המשיבים הכניסו אל הדירה דייר חדש, בן זוגו של אילן, מה שמהווה עילה חקוקה לאובדן זכויות הדיירות המוגנת, וכן הפרה של חוזה השכירות.

10.המשיבים מצדם, סומכים ידיהם על פסקי הדין של בית משפט השלום ושל בית המשפט המחוזי. לטענתם, אליעזר מנהל נגדם הליכי סרק, אשר כל עניינם הוא מירור חייהם, והבאת עמליה לכדי ויתור על זכויות הדיירות המוגנת, שאותן רכשה כדין. בנוסף טוענים המשיבים, כי אליעזר הבין גם הבין כי הצעת בית המשפט המחוזי כוללת ויתור על הערעור שהגיש, וכי אין לשעות לטענותיו המאוחרות בעניין זה. כמו כן, מעלים המשיבים גם טענות לגופם של דברים, וגורסים, בין היתר, כי בהתאם למבחנים שנקבעו לעניין זה, אין לראות בהתנהלותה של עמליה משום נטישה, וויתור על זכויותיה בדירה.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ואף אינה מעלה חשש שמא נגרם עיוות דין. כבר בראשית הדברים, אבהיר כי אין בטענותיו של אליעזר, לגוף שאלת הזכויות בדירה, כדי להצדיק מתן רשות לערער ב'גלגול שלישי'. מדובר בטענות שעניינן בסוגיות ראייתיות ועובדתיות, אשר בהן, כידוע, ממעטת ערכאת הערעור להתערב; זאת, ביתר שאת, שעה שמדובר בנושא המובא לפתחו של בית המשפט ב'גלגול שלישי' (ראו למשל: רע"א 4705/22 אליהו נ' ישראל-פור (אליהו), פסקה 9 לפסק דיני (29.9.2022)). ממילא, אין בטענות אלה כדי לעורר שאלה החורגת מגדרי הסכסוך בין הצדדים.

12.אפנה אפוא לדון בטענות שמעלה אליעזר לגבי היקף הסכמתו. השאלה המתעוררת, היא אם הסכמת אליעזר התייחסה לכלל דברי בית המשפט המחוזי בחלקו האחרון של הדיון, או שמא רק לסופם. כפי שתואר, בית המשפט המחוזי הבין את הדברים לפי האפשרות הראשונה, ואילו אליעזר מלין על כך, וטוען כי לא זו היתה כוונתו. הנטל המוטל על בעל דין, המעלה טענות הנוגעות לתוקפה, או להיקפה, של הסכמה אשר ניתנה באולם – כבד. מסקנת הערכאה שלפניה התנהל הדיון, כי ניתנה הסכמת בעל הדין, היא מסקנה שנתקבלה נוכח אירועים שבהם חזה בית המשפט; פרוטוקול הדיון מהווה אך ניסיון לתעד אותם אירועים. משכך, בקביעות מסוג זה, בית המשפט שלפניו התקיים הדיון, ואשר התרשם ממהלך הדברים מ'כלי ראשון' ובאופן בלתי-אמצעי, נהנה מיתרון מובנה על ערכאת הערעור. דברים ידועים אלה נשמעים תדיר לעניין ההתערבות בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על-ידי הערכאה הדיונית (ע"א 2144/13 עזבון מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית, פסקה 61 לפסק דיני (6.12.2017); ע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פסקה 11 והאסמכתאות שם (16.11.2010)), אך הם יפים שבעתיים להקשר הנוכחי, שבו אין מדובר אך על התרשמות מעדויות המתארות – לאחר מעשה – אירועים שהתרחשו בזמן ובמרחב שונים, אלא על התרשמות מהתרחשויות שהתחוללו בין כתלי בית המשפט, וישירות לנגד עיניהם של שופטי המותב.

13.התחנה הראשונה לדיון בטענות הנוגעות לאירועים שהתרחשו באולם בית המשפט, ובכלל זאת, טענות שנועדו לערער על תוקפה, או על היקפה, של הסכמה שנקבע כי הושגה באולם, היא בחינת פרוטוקול הדיון (ראו למשל: ע"א 7623/10 הידרו נע (שותפות לא רשומה) נ' סאן הייטק בע"מ, פסקה 28 (12.1.2014)). הנחת המוצא, בהקשר זה היא, שאם לא הוגשה בקשה לשינוי הפרוטוקול, בתוך מסגרת הזמן שהתווה המחוקק, הרי שהפרוטוקול משקף נאמנה את שנאמר באולם (סעיפים 68א(א) ו-68א(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; ע"א 10412/06 כוחיי נ' רשות שדות התעופה בישראל, פסקה 6 (23.4.2007)). הקושי במקרה דנא, נובע מכך שלא ניתן, בהסתמך על הפרוטוקול הקיים, לקבל תשובה ברורה לשאלת היקף ההסכמה שבמחלוקת; דברי ב"כ של אליעזר – כפי שמשתקפים בפרוטוקול – יכולים להשתמע לשני פנים, בבחינת "אחת דיבר אלקים – שתים זו שמעתי" (תהלים סב, יב). מחד גיסא, ניתן להבין את דברי ב"כ של אליעזר בתום הדיון, כשם שהבינם בית המשפט המחוזי, קרי – כהסכמה לכלל דברי בית המשפט בחלקו האחרון של הדיון; מאידך גיסא, ניתן להבינם גם כהסכמה אך לסופם של הדברים – עניין ההתערבות בהוצאות. משאלו הם פני הדברים, נדרש אפוא לבחון אם יש במצב זה, כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי. לגבי דידי, התשובה לכך – שלילית.

14.אף אם הצליח אליעזר להצביע על עמימות מסוימת העולה מהפרוטוקול – בכך לא סגי. כאמור, הבכורה בכל הנוגע למתרחש באולם, ולהסקת המסקנות מאותן התרחשויות, נתונה לערכאה הדיונית. הפרוטוקול מהווה אך ניסיון לתיעוד ההתרחשות באולם, תיעוד ה'לוכד' רכיב אחד בלבד של ההתרחשות – רכיב המלל – ואף זאת, מטעמים ברורים, באופן שאינו מושלם. משכך, אין די בעמימות מסוימת העולה מהפרוטוקול, כדי להביא את ערכאת הערעור להסיק מסקנות שונות, מאלה שהסיק המותב שחזה ישירות בהתרחשות עצמה. לצורך כך, נדרש פער חריף הרבה יותר, בין התמונה המצטיירת למקרא הפרוטוקול, לבין המסקנות שאותן הסיקה הערכאה הדיונית. בענייננו, אין בעמימות המתוארת כדי ללמד על פער מסוג זה, ודאי לא ברמה הדרושה לצורך התערבות. לפיכך, אליעזר אינו עומד בנטל הכבד המוטל על מי שמבקש לתקוף הסכמה שהושגה באולם.

15.עוד אוסיף, כי גם בהודעת העדכון שהגיש ב"כ של אליעזר לאחר הדיון, אין כדי לסייע לביסוס עמדתו. אף אם אניח כי הודעה זו, שנשלחה כשעתיים לאחר הדיון, משקפת נאמנה את עמדת אליעזר ובא-כוחו גם במהלך הדיון עצמו – ולמען הסר ספק, איני מביע עמדה בעניין זה – הרי שאין בכך כדי ללמד על המצג האובייקטיבי שהשתקף מהתנהלותם, בעת מתן ההסכמה. אדגיש, כי לעניין זה, אין רלבנטיות לכוונתם הפנימית באותה עת, אלא רק למצג האובייקטיבי העולה מהתנהגותם; "דברים שבלב – אינם דברים" (בבלי, קידושין מט, ע"א). נוסף על כך, אציין כי על דרך הכלל, יש להיזהר במתן משקל להודעות מאוחרות מסוג זה, שכן הדבר עשוי לשמש פתח למניפולציות, ולמתן מסרים מטעים, מצד מי שמבקש לשוב מדברים שהשמיע בדיון, ומהסכמות שנתן במהלכו. זאת, כמובן, מבלי לרמוז כי זו היתה כוונתו של אליעזר, או של בא-כוחו, במשלוח ההודעה. אשר על כן, במכלול הנסיבות, חרף העמימות העולה מן הפרוטוקול, אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי, בנוגע להסכמה שניתנה באולם.

16.אבהיר, כי חרף קביעתי, שלפיה עמימות העולה מפרוטוקול הדיון, אינה מספקת, כשלעצמה, לצורך התערבות ערכאת הערעור בנוגע להסכמות שהושגו באולם, הרי שעדיין מדובר במצב דברים בלתי רצוי. הסכמת בעל דין לחזור בו מהליך שאותו הוא מנהל, היא בעלת השלכות מרחיקות לכת, אשר בראשן קביעה שיפוטית כי הערעור נדחה, על כל המשתמע מכך. זאת, בפרט, מאחר שמדובר בדחייה מוסכמת, אשר ההחלטה לגביה ניתנת ללא הנמקה, כך שהיכולת להשיג עליה לפני ערכאה נוספת – מוגבלת במיוחד (ראו, בהקשר קרוב, חמי בן-נון ועמוס גבריאלי "ייקוב הדין את הפשרה? לביקורת סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984" הפרקליט מו 257, 269-268 (2004)). השלכות אלה, מקרינות בתורן על רמת הוודאות הגבוהה שאליה יש לשאוף, ביחס להסכמות מסוג זה; ככל שההסכמות תהיינה ברורות ומפורשות, יהיה בכך הן כדי להוסיף ולוודא כי הסכמתם של בעלי הדין ושל באי כוחם היא 'הסכמה מדעת', הן כדי למנוע מקרים – כגון זה שבו עסקינן – אשר מתעוררים בהם ספקות מאוחרים לגבי היקפה של ההסכמה, או אף לגבי עצם קיומה. מפני שמדובר בהסכמות המתקבלות באולם בית המשפט, או שלכל הפחות בית המשפט הוא שנותן להן תוקף של פסק דין, וכל זאת בנוכחות שני בעלי הדין, הרי שמטרה זו – 'לא בשמים היא'. כהיבטים פרטניים של יעד זה, שאליהם יש לכוון, כאשר הדבר מתאפשר, ניתן למנות את מתן האפשרות לבעלי הדין ולעורכי הדין לצאת להתייעצות בטרם יחליטו לגבי ההסכמה; את הצגתם המפורשת של כלל הרכיבים הנכללים בהסכמה, לרבות דרישה להשמעתן של אמירות חותכות וברורות, מצד הצדדים, בדבר הסכמתם, על רכיביה השונים; ואת וידוא דיוק הפרוטוקול 'בזמן אמת'.

17.אשר על כן, הבקשה נדחית בזאת. אליעזר יִשא בהוצאות המשיבים, בסך של 4,000 ₪.