רע"א 2072/99 דוד נחום נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

1.המשיב הגיש כנגד המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה בסדר דין מקוצר. המבקש הגיש בקשה למחיקת כותרת ולחילופין למתן רשות להתגונן, אולם המבקש או בא כוחו לא התייצבו לדיון במועד שנקבע, על אף שבא כוחו של המבקש קיבל זימון לדיון זה. בית המשפט (השופטת ח. ינון) מחק את הבקשה ונתן פסק דין כנגד המבקש. המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לביטול פסק הדין, לפי תקנה 214 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: " התקנות "), אך הבקשה נדחתה.

2.המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, בו תקף הן את פסק הדין והן את ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול שהגיש. בית המשפט דחה את הערעור על דחית בקשת הביטול, מכיוון שמדובר ב"החלטה אחרת", המצריכה רשות ערעור, רשות אשר לא נתקבלה במקרה זה. במסגרת זו דחה בית המשפט את טענתו של המבקש, לפיה הוא רשאי לתקוף את ההחלטה במסגרת הערעור, לאור תקנה 398א לתקנות (לפיה המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני, שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול). בית המשפט קבע, שתקנה זו לא באה לשנות את האבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", אלא היא באה להסיר את החשש לחלוף המועד לערעור עד למתן החלטה בבקשת ביטול, חשש שגרם להגשת בקשת ביטול וערעור בעת ובעונה אחת. לבסוף דחה בית המשפט גם את הערעור על פסק הדין גופו.

3.על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני. המבקש טוען, כי בית המשפט המחוזי טעה בכך שקבע שלא ניתן לערער על ההחלטה הדוחה את בקשת הביטול במסגרת הערעור על פסק הדין. המבקש מסתמך לענין זה על תקנה 411 לתקנות (הקובעת כי אם לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט) וטוען כי תקנה זו, לפי לשונה הגורפת לטענתו, ולפי הגיונה, חלה גם על מקרה זה. המבקש מוצא חיזוק לטענה זו בתקנה 398א לתקנות, ובתיקונים שנעשו בה בשנים האחרונות. עוד טוען המבקש, כי יש להעדיף במקרה זה דיון לגופו של ענין על פני פתרון המסיים את התיק ללא דיון כזה, וזאת גם בשל האפשרות לתקן את ה'תקלה' (כלשונו) שארעה על ידי פסיקת פיצויים.

4.המשיב בתשובתו טוען כי החלטת בית משפט השלום, הדוחה את בקשת הביטול של המבקש, הנה "החלטה אחרת" אשר ניתנה לאחר מתן פסק הדין, במובחן מ"החלטה אחרת" שניתנה לפני כן. בכגון דא, טוען המשיב, יש לקבל רשות ערעור. כן טוען המשיב, בהסתמך על בש"א 7697/95 אבנר-איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח , פ"ד מט(5) 78, כי תקנה 411 אינה מסדירה הגשת ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק הדין. לטענתו, למבקש היו פתוחות שתי דרכים להשיג על החלטת בית משפט השלום - על ידי ערעור או על ידי בקשת ביטול, ומשבחר המבקש בדרך השניה, קבע הוא בעצמו את הדרך הדיונית על פיה עליו לפעול, תוך זניחת הדרך השניה.

5.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. המבקש ביקש להשיג על החלטת בית משפט השלום בדרך שנקבעה בתקנה 411 לתקנות, ואולם תקנה זו ענינה בערעור על "החלטות אחרות" שניתנו לפני מתן פסק הדין ולא לאחריו (ראו פרשת אבנר , לעיל, בעמ' 81). החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין לפי תקנה 214 לתקנות הנה "החלטה אחרת", שניתנה לאחר מתן פסק הדין (ראו י' זוסמן "סדרי הדין האזרחי" (מהדורה שביעית), בעמ' 769-770), ולכן לא ניתן לפעול בדרך שהתוותה בתקנה 411, אלא יש לבקש רשות ערעור על ההחלטה. בתקנה 398א, על תיקוניה, אין כדי לשנות ממסקנה זו. מטעמים אלה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ועל כן, דין הבקשה להדחות.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 ש"ח.