ע"א 11082/07 עו"ד יצחק יחיאל נ. יכין חק"ל בע"מ

1.

הערעור שבכותרת הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 11.11.2007. פסק הדין ניתן לאחר שהדיון הושב אל בית המשפט המחוזי בפסק דין של בית משפט זה בע"א 9282/02, כדי לקבוע את שיעור דמי ההיתר ששילמו המשיבות למינהל מקרקעי ישראל, אותם יש לנכות משווי המקרקעין, ומן הסכום המתקבל לגזור את השכר שישולם למערער עבור שירות שסיפק למשיבות. נפסק כי דמי ההיתר עומדים על סך של 21,250,491 ₪ וסכום זה יש לנכות מתוך שווי המקרקעין.

2.

לאחר הגשת הערעור הגיש המערער (ביום 6.5.2008) בקשה להתיר תיקון או הוספה להודעת הערעור. התבקשה בה הוספה של פרק העוסק בהחלטות בית המשפט ובפסיקתא שניתנו במסגרת ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור. על פי הנטען בבקשה, המשיבות הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לחתום על פסיקתא אותה ערכו. המערער התנגד לחתימת הפסיקתא. ביום 13.2.2008 נמסר למערער, על פי הנטען, כי בית המשפט חתם על הפסיקתא, ככל הנראה מבלי שעמדה לנגד עיניו תגובת המערער בבקשה למתן פסיקתא. בעקבות זאת הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה לביטול ההחלטה ולעיכוב ביצועה, בקשה שנדחתה ביום 11.3.2008. במסגרת התיקון המבוקש להודעת הערעור מבקש המערער לטעון כי שגה בית המשפט המחוזי עת נעתר לבקשה למתן פסיקתא ועת דחה את בקשת המערער לביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד לגבי הפסיקתא טוען המערער כי היא אינה תואמת את הוראות פסק הדין.

3.

בבקשה לתיקון הערעור טוען המערער כי הדיון בהחלטות המאוחרות של בית המשפט המחוזי נחוץ לצורך קיום דיון שלם ומלא בערעור וכדי להעמיד לדיון את המחלוקות המלאות בין הצדדים. מאחר שמדובר בהחלטות שניתנו לאחר פסק הדין, סבור המערער כי הדרך להשיג עליהן היא בדרך של תיקון כתב הערעור עצמו. על פי הנטען, אף שמדובר בהחלטות ביניים, הן נבלעות בפסק הדין. המערער מוסיף ומציין כי למשיבות לא יגרם כל נזק מהתיקון שייערך. המשיבות יודעות היטב כי המערער חולק על פסק הדין ועל תוכן הפסיקתא, ומכיוון שממילא הוגש ערעור, ידוע להן כי בירור הסכסוך לא תם.

4.

המשיבות מתנגדות לבקשה. לטענתן, ההחלטה של בית המשפט קמא לדחות את בקשת המערער לביטול הפסיקתא היא "החלטה אחרת" וככל שהמערער רוצה לחלוק עליה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור. אין הוא יכול, על פי הנטען, לצרפה לערעור בזכות שהוגש על פסק הדין, בוודאי בטרם ניתנה רשות לערער. המשיבות מוסיפות וטוענות כי אין לתיקון המבוקש כל משמעות, שכן הפסיקתא משקפת את קביעות פסק הדין עליהן ממילא הוגש ערעור. אם וככל שהערעור יתקבל, כולו או חלקו, ויהיה בכך כדי לשנות משהו מהקביעות הפוזיטיביות והאופרטיביות של פסק הדין, סביר להניח כי תהיה לכך השלכה גם על הפסיקתא. בתשובה לטענות אלה מבקש המערער להפנות לתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות), המקנה לו, לשיטתו, אפשרות לערער בזכות, במסגרת הערעור על פסק הדין, גם על ההחלטות האחרות.

5.

לאחר שעיינתי בעמדות בעלי הדין ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. מבחינה עקרונית, בשלב בו טרם הוגשו סיכומים וטרם התקיימה השלמת טיעון בעל-פה, הגישה בכל הנוגע לתיקון הודעת ערעור היא ליברלית. זאת ברוח תקנה 417 לתקנות, הקובעת כי ניתן לתקן כתב ערעור "בכל עת שתראה לבית המשפט" (ראו, ע"א 7143/99 רשות הפיתוח נ' יורשי עלי עאצי (לא פורסם, 3.7.2000);

ב"ש 63/86 ממן נ' קעטבי , פ"ד מ(1) 195). גישה זו מאפשרת למערער לפרוש את מלוא נימוקי הערעור שבפיו בפניי בית המשפט שלערעור, ולמצות במלואה את זכותו המהותית לערער. בתוך כך, אין טמונה בגישה זו פגיעה דיונית בבעל הדין שכנגד, מקום בו היעתרות לבקשה אינה מפריעה למהלכו התקין של בירור הערעור. גם מן הבחינה המהותית, עצם הגשת הערעור מסכלת גיבושה של ציפיה של בעל הדין שכנגד לכך שפסק הדין יישאר סופי, ומה גם שהגשת ערעור פותחת את כל יריעת המחלוקת שבבית משפט קמא (ראו גם תקנה 462 לתקנות). על כן, גם מבחינה זו לא טמון בהתרת התיקון כל סיכון לפגיעה כבעל הדין שכנגד (השוו, ע"א 8860/06 מוד אידאה אינטרנשיונל בע"מ נ' ארלינגטון בע"מ (לא פורסם, 12.8.2007).

6.

גישה זו יפה לנסיבות המקרה שלפניי. אין בידי לקבל את טענת המשיבות כי תקנתו של המערער הייתה להגיש בקשה לרשות ערעור על הפסיקתא ועל ההחלטה שלא לבטל את הפסיקתא, חלף תיקון הודעת הערעור. נכון הדבר, כי ההחלטה בבקשה לביטול הפסיקתא היא בבחינת "החלטה אחרת" המאוחרת לפסק הדין. אשר לפסיקתא, דומה כי בין הצדדים נטושה מחלוקת בשאלה האם מדובר בפסיקתא "מתקנת" או בפסיקתא "משקפת" (ראו לעניין זה, ע"א 1050/01 גבעת כח נ' רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.02); ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' טכורש (לא פורסם, 16.2.06)). לקביעה זו משמעות אופרטיבית לעניין סיווגה של הפסיקתא כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת". בנסיבות המקרה דנן, מחלוקת זו אינה טעונה הכרעה בשלב זה של הדיון, שכן גם בהנחה שמדובר ב"החלטה אחרת", סבורה אני כי יש להיעתר לבקשת התיקון.

7.

נכון הדבר כי לכאורה הדרך לתקוף "החלטה אחרת" היא בדרך של בקשה לרשות ערעור. אין חולק כי באין ערעור תלוי ועומד על פסק הדין, ערעור על החלטות אחרות מאוחרות לפסק הדין יוגש רק לאחר נטילת רשות ערעור. אך בנסיבות המקרה שלפניי, בהן קיים ערעור תלוי ועומד המצוי בשלב מקדמי של הדיון, מצאתי כי טעמי יעילות מצדיקים לאפשר למערער להשיג על ההחלטות המאוחרות לפסק הדין במסגרת הערעור הקיים. אני סבורה כי בנסיבות העניין, אין מקום לפצל בין הערעור על פסק הדין, לבין ערעור (או בקשת רשות ערעור) על פסיקתא ובקשת רשות ערעור על ההחלטה שלא לבטל את הפסיקתא. הסמכות לדון בשלושת ההליכים נתונה לבית משפט זה. מבחינה עניינית, אין מניעה שבית המשפט ידון במאוחד בהשגות על שלוש ההחלטות. בנסיבות העניין, איני מוצאת טעם טוב לפצל הליך ערעורי המתנהל באותו בית משפט, בין אותם צדדים ולגבי אותה פרשה, כך שחלקו ידון כערעור וחלקו כבקשה לרשות ערעור. התיקון נועד להציג לפני בית המשפט את המחלוקת המלאה. העניינים נשוא בקשת התיקון נולדו לאחר הגשת הערעור. הבקשה לתיקון הוגשה בשלב מקדמי ביותר של הדיון, בטרם הוגשו סיכומים. מדובר בסוגיה שולית ביחס לגוף הערעור ואין בה כדי להכביד על ניהול ההליך. דומה כי בשלב בו עסקינן, אין בהתרת התיקון כדי להביא לשיבוש כלשהי במהלך ההתדיינות, או להתארכותה. במצב דברים זה, סבורה אני כי ראוי לסיים את מלוא ההיבטים של הפרשה בהליך אחד.

8.

יצוין בהקשר זה כי הרעיון למנוע פיצול עומד ביסוד הכלל לפיו במסגרת ערעור על פסק דין ניתן להשיג גם על "החלטות אחרות" שנתנו על ידי הערכאה הדיונית, למרות שלפי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לצורך הגשת ערעור על החלטה אחרת יש ליטול רשות והיא נדונה על ידי דן יחיד (ראו, ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בת"א-יפו, פ"ד נז(6) 730 וכן תקנה 411 לתקנות). אכן, החלטות הביניים נבלעות אל קרבו של פסק הדין וניתן להשיג עליהן במסגרת הערעור על פסק הדין (ראו, רע"א 7152/94 שידלוב נ' קיהן , פ"ד מט(5) 309). אמנם, תקנה 411 לתקנות ענינה בערעור על "החלטות אחרות" שניתנו לפני מתן פסק הדין ולא לאחריו (ראו, רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ , פ"ד מח(3) 177, 184; רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט

בע"מ (לא פורסם, 25.7.1999) וכן בש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ , פ"ד מט(5) 78). אולם לטעמי, העובדה שתקנה 411 לתקנות אינה מסדירה הגשת ערעור על החלטות הניתנות לאחר מתן פסק הדין, במובן זה שאין זכות קנויה העומדת לבעל דין באופן אוטומטי, אלא עליו לבקש רשות ערעור, אין בה כדי לשלול מבית המשפט סמכות לאפשר למערער, בנסיבות מסוימות, להוסיף לערעור השגה על החלטות מאוחרות לפסק הדין.

משיושב בית המשפט לערעור על פסק הדין, הכוח עמו לפסוק בפרשה כולה. הדבר מגשים את התכלית בדבר ריכוז הדיון בכל הסוגיות בהליך אחד. כאשר היעתרות לבקשה אינה פוגעת בציפייה לגיטימית של בעל הדין שכנגד לסופיות הליכים, אינה מסרבל את הדיון ואינה מכבידה על בעלי הדין ועל בית המשפט, אין מניעה בדין לאפשר תיקון הודעת הערעור, כך שהערעור יתפרש גם על החלטות מאוחרות לפסק הדין.

התוצאה היא, כי הבקשה מתקבלת. ערעור מתוקן יוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו (ימי הפגרה במניין). סיכומי המערער יוגשו עד ליום 4.9.2008. סיכומי המשיבה יוגשו עד ליום 30.10.2008. סיכומי תשובה יוגשו עד ליום 20.11.2008. יתר ההוראות שבצו לסיכומים יותרו על כנן. החלטה זו תועבר לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה. אין צו להוצאות.