ע"א 3596/08 סלימאן אדגאני נ. מוחמד קדורה

לפניי בקשה לדחיית הערעור על הסף.

1.

ההליך נסוב על פסק דין שניתן ביום 25.2.2008 בבית המשפט המחוזי בירושלים. פסק הדין ניתן בהעדר התייצבות המערערים. בפסק הדין התקבלה בקשת המשיב למנות בורר שיחליט בסכסוך בין הצדדים בעניין חלוקת מקרקעין שבבעלות שני הצדדים. בחלוף יומיים, ביום 27.2.2008, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין ולקביעת מועד דיון. הבקשה נדחתה ביום 28.2.2008. בהחלטה נכתב כי "משלא הוגשה תשובה מטעם [המערער] ולא ברור מדוע הוא מתנגד לבקשה למינוי בורר והאם יש טעם בביטול פסק הדין, הבקשה נדחית".

2.

הערעור הוגש ביום 17.4.2008. נאמר בו כי הוא מופנה הן כנגד פסק הדין מיום 25.2.2008 והן כנגד ההחלטה מיום 28.2.2008. על פי האמור בהודעת הערעור, ההחלטה בבקשה לביטול פסק דין הומצאה לבא-כוח המערערים ביום 3.3.2008. המשיב הגיש, כאמור, בקשה לדחיית הערעור על הסף. נטען בה כי הערעור הוגש בחלוף המועד להגשתו. לטענת המשיב, מרישומי מזכירות בית המשפט המחוזי עולה כי ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין התקבלה בידי בא-כוח המערערים עוד ביום 28.2.2008. כן נטען כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין, אלא יש להגיש בקשה לרשות ערעור. מכאן דרישתו החלופית של המשיב כי ימחקו מהודעת הערעור כל הסעיפים שאינם מופנים כנגד פסק הדין עצמו אלא כנגד ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובחומר המצוי בתיק, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לסילוק הערעור בכללותו על הסף. בירור במזכירות בית המשפט העלה כי ההחלטה מיום 28.2.2008 הומצאה לבא-כוח המערערים באמצעות שרת הפקסים ביום 2.3.2008. בתגובת בא-כוח המערערים נמסר כי ה- 2.3.2008, שהינו יום ראשון, הוא יום מנוחה שלו בו סגור משרדו וכי קיבל את ההחלטה ביום 3.3.2008. במצב דברים זה, אין בידי לקבוע כי הערעור הוגש באיחור. כידוע, "המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד..., שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול" (תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). הערעור הוגש בתוך 45 ימים ממועד המצאת ההחלטה בבקשת הביטול ומכאן שהוגש בתוך המועד לעשות כן.

4.

יחד עם זאת, שוכנעתי כי יש לקבל את בקשתו החלופית של המשיב למחוק אותו חלק של הערעור המופנה נגד ההחלטה מיום 28.2.2008. המדובר בהחלטה שניתנה לאחר מתן פסק הדין, במסגרת בקשה לביטול פסק דין, החלטה שהיא בבחינת "החלטה אחרת" אשר הדרך להשיג עליה היא בקשה לרשות ערעור (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (שלמה לוין עורך, מהדורה 7, 1995) 770. נקבע בפסיקה כי לגבי "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק הדין לא ניתן לפעול בדרך שהותוותה בתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא יש לבקש רשות ערעור על ההחלטה (ראו, רע"א 2072/99 נחום נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (לא פורסם, 25.7.1999); כן ראו, רע"א 292/93 סרבוז נ' ע. אופק בע"מ , פ"ד מח(3) 177, 184; ובש"א 7697/95 אבנר נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ , פ"ד מט(5) 78). יובהר, כי המערערים רשאים לפרט בהודעת הערעור את השתלשלות העניינים כולה, לרבות ההליכים המאוחרים לפסק הדין. זאת, על מנת שלפני בית המשפט תיפרש מלוא היריעה, הוא יועמד על המחלוקות המלאות בין הצדדים ויוכל לקיים דיון שלם ומלא בערעור ולפסוק בפרשה כולה.

המערערים יגישו איפוא, תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו, הודעת ערעור מתוקנת, כך שהערעור יופנה רק כנגד פסק הדין מיום 25.2.2008. בתוך אותו מועד יגיש המשיב תגובה לבקשת המערערים (מיום 16.5.2008) לפטור מהפקדת ערבון. אין צו להוצאות.